האמת שבשבוע הזה הייתי חולה, אז הייתי בבית
ידעתי שהבחור בבית, ולכן נסענו יחד ללימודים
הבן אדם מהרגע שהגיע הבייתה עסוק בכל מיני סידורים
נוסע לפה, נוסע לשם, מטפל בכל מיני דברים
הוא עובד יותר קשה ממה שהוא עובד כשהוא נמצא בעבודה
והוא בחופשת מחלה, הוא בכלל אמור להיות בבית ולנוח לא להתרוצץ כמו השפן של אנרגייזר
בכל מקרה הוא החליט שהוא חייב לבוא לשיעור הזה כי לא הגיוני שבכל שיעור נסיים יחידה והוא יפסיד עוד יחידה
אז הוא בא לקחת אותי מהבית, אבל כל הדרך היה עצבני (על שיחה שהייתה לו לפני כן)
והוא גם הרגיש לא טוב, גם כי יש לו כאבים מהניתוח וגם כי כאב לו הראש
והוא כמובן לא הביא איתו משככי כאבים, ולא רצה את מה שאני הצעתי לו
ככה שנסענו, הוויז משום מה החליט שאנחנו צריכים לנטוש את נתיבי איילון הפקוקים
ולעבור לפקק בדרך נמיר, ומשם הוא בכלל רצה שניסע דרך אבן גבירול
לא הבנתי את הקטע ואמרתי לבחור להפסיק להקשיב לוויז כי הוא לא יודע מהחיים שלו
(ובכלל למה לכל הרוחות להפעיל את הוויז אם אתה יודע את הדרך?)
בכל מקרה נתקענו בפקק בדרך נמיר שהבחור מקטר לי כל הדרך שזו הייתה טעות לבוא ללימודים
ואיזו טעות זו הייתה ללכת ללמוד בתל אביב
הוא רצה ללמוד במכללה שיש ליד העבודה שלו (שם יש גם שיעורים של הפתוחה)
והתחיל לקטר לי על זה שאנחנו לא לומדים שם, ושבסימסטר הבא כל אחד מאתנו ילמד לבד (אז מה שווה להירשם לקורסים יחד כשכל המטרה הייתה שנהיה יחד באותה הכיתה ולא כל אחד לבד?)
ברגיל נסיעה מהעבודה שלו לאליאנס אמורה לקחת גג 20 דקות שזה לא נורא בכלל
לא הבנתי מה הוא מקטר כי בכללי זה לא אמור להיות כל כך נורא כמו שהוא עשה מזה
נכון היינו בפקק ענקי אבל צריך לשים דברים בפרופורציה גם אם אתה מרגיש לא טוב
כשהגענו לאליאנס הצלחתי לשכנע אותו לקחת 2 כדורי נורופן
ואחרי חצי שעה הוא התחיל להרגיש נורמלי ולהפסיק לעשות grumpy face
והוא אמר לי, שהוא לא מאמין כמה הוא סובל מכאבים בימים האחרונים והוא לא לוקח משככי כאבים כי הוא נגד זה
ושפשוט זה שינה לו את כל המצברוח והוא מבין שכדי לתפקד הוא חייב לקחת אותם
כי אחרת גם כואב לו והוא גם נעשה עצבני וקצר רוח לאנשים
אני בעיקר דואגת מזה שהוא מעביד את עצמו כאילו אין מחר במקום לנוח
כבר בשיעור ראיתי את הרשימת משימות שהוא עשה לעצמו ליום שאחרי
אין לו מושג איך הוא יספיק את כל זה והאמת גם לי לא
אני לא מבינה את הקטע שלו של לעשות את כל הדברים האלה
שנכון צריך לעשות אותם, אבל ראבק בן אדם אתה אחרי ניתוח!
הדברים האלה יכולים לחכות
האמת שאותי השיעור שיעמם נורא
המנחה שעושה את השיעורים המוקלטים של הקורס הזה הרבה יותר מסודרת ומקיפה
ואצלינו בשיעור יש כל מיני דיבורים וגם כל מיני שאלות על דברים שרק בן אדם אחד לא הבין ופתאום 10 דקות מתעסקים בזה
על חשבון השיעור של כולנו
וכמובן שהמנחה לא הספיקה את כל החומר שהיא תיכננה לשיעור הזה (היא אמרה בעצמה).
היא גם לא עוברת על האסטרטגיות למידה כמו המנחה של השיעורים המוקלטים.
הבחור דווקא השתתף בשיעור
ונראה לי שהוא דווקא הרגיש טוב עם זה
הוא צריך את הקטע החברתי הזה
ואת הגושפנקא הזאת שאומרים לו שהוא צודק וכו'
דובי כרגיל ישב בצד של הקיר ולא כתב שומדבר
הוא דווקא יותר בקטע החברתי של להכיר את כולם
ושאל מלא אנשים איך קוראים להם וקישקש איתם
רק שאני לא מבינה למה הוא היה צריך לספר להם שהבחור עבר ניתוח (זה עניין פרטי של הבחור לספר והם אנשים זרים)
ולמה הוא סיפר להם שאני לקוחה של החברה בה הם עובדים
קודם כל מה זה רלוונטי לאנשים לדעת את זה?
שנית אני לומדת איתם יחד בגלל שזו הייתה הצעה של הבחור שנלמד יחד, כי אנחנו חברים וזה כייף ללמוד יחד
(איזה בן אדם היה מציע ללקוח/ה של החברה שבה הוא עובד ללמוד איתו יחד ככה סתם?)
כל המידע הזה הוא גם לא רלוונטי לאנשים לדעת, וגם זה קצת עניין פרטי למה וכו'.
קצת הצחיק אותי ששמתי לב שהבחור לדעתי הוא הבן אדם הכי מבוגר בשיעורים
הוא היחיד בן 40, כל היתר חבר'ה צעירים בני 20+ (הרוב)
לא נראה לי שזה הפריע לו אבל...
לפחות בדרך חזרה הבייתה הוא לא קיטר
רק דאגתי שהוא לא יירדם בדרך חזרה לבית שלו
אני מקווה שהוא חזר לביתו וישר הלך לישון כי הוא היה גמור מעייפות
הוא באמת עסוק יותר מדיי ב20 אלף דברים במקום לתת לעצמו את המנוחה שהגוף שלו צריך אחרי הניתוח
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
