אז מה היה לנו.
לא אני לא הולכת לסקור מה שהיה במדינה שלנו.
אני הולכת לסקור את החיים שלי בשנה האחרונה.
שנתיים וחודש בישרא (האמת ששכחתי בכלל מהתאריך האמיתי רק לא מזמן גיליתי שסגרתי פה שנתיים ולא שמתי לב).
תחילתה של השנה האחרונה הייתה שקטה למדיי. עבודה בנאלית סיזיפית משהו במשמרות. החלק המעניין הגיע בכלל לקראת אפריל שאז החלטתי שאני עוזבת את ב"ש אחרי שנתיים שם. נראה לי שבמשך שבועיים שיגעתי את כל העולם ואחותו בנושא האם לעבור או לא לעבור.
בחודש ספטמבר, הגיע הרגע, מצאתי עבודה (ואפילו מהר יחסית) ודירה וכן ארזתי את עצמי ויצאתי מב"ש לחיים בת"א הסואנת.
רק מה, המקום שבו בחרתי לחיות רחוק מלהיות סואן.
ארבעה חודשים שאני גרה בת"א ועובדת בעבודה שאני מאוד אוהבת. כן אני מודה שאני אוהבת את העבודה שלי כרגע. והיו לנו המון שינויים בעבודה שלי מאז שהגעתי. קודם כל חצי מהצוות שלי התחלף. אח"כ הר"צ שלי התחלף. ולבסוף עברנו דירה לפארק יקום (שזה היה ממש לפני שבוע וקצת).
מסקנות מהמגורים:
יש יתרונות וחסרונות לגור בדרום ת"א. אני גרה במקום ממש שקט, שכונת וילות בדרום ת"א. אני משכירה את הוילה עם עוד ארבעה שותפים כשכל אחד משלם בנפרד, האמת סכום ממש מצחיק בשביל לגור בת"א. לי יש מפלס שלם לעצמי, ואני בקושי מרגישה את השותפים שלי. מה גם שלי יש מטבח משלי מקלחת משלי ואני לא חולקת איתם בעצם שום דבר מלבד דלת הכניסה. אין מצב שאני אמצא דירה בגודל שיש לי היום במרכז ת"א באותו המחיר. האמת אני מוכנה אפילו להסתפק בחצי ממה שיש לי היום וגם אז אני אשלם כפול.
אבל פה בדרום ת"א זה גם רחוק לי מהעבודה, גם רחוק מכל מקום אחר, ז"א שאם אני רוצה לצאת לאנשהו זה עדיין רחוק משהו. ואפילו חלק ניכר מהתל אביביים אומרים שכפר שלם הוא לא ממש חלק מת"א.
אבל עד שאני אצטרך לחשוב אם לעבור או להישאר יש לי עוד מספיק זמן, בינתיים טוב לי פה ואני ממש לא סובלת.
התחום הרומנטי:
לא היה דבר כזה לאורך כל השנה האחרונה.
בב"ש לא התכוונתי למצוא אף אחד, והיום אני בעבודה רוב היום אין לי זמן לפתח יחסים עם אף אחד.
למה בב"ש לא, ובכן לא שיש לי משהו נגד הבאר שבעיים, הם אנשים מאוד נחמדים (הכללה גורפת כמובן), אבל מצאתי פערי תרבות גדולים למדיי ביני לביניהם, ומכיוון שאני הייתי נטע זר, החלטתי כי עדיף לי לא להיכנס שוב למערכת יחסים עם מישהו שרוב הסיכויים אני אגלה שכאילו כל אחד מאתנו הגיע מפלנטה אחרת.
המשפחה שלי:
לשם שינוי מאז שאני גרה קרוב לבית אני ממש נהנית מהמצב. אני רואה את המשפחה שלי כשאני רוצה וכשיש לי זמן. זו לא נסיעה וארגון זה פה קרוב. היחסים שלי עם אחי ואחותי התקרבו. ובכלל זה כייף שהמשפחה גרה קרוב, אפילו אם זה 20 דקות נסיעה ולא 5 דקות הליכה.
גם יוצא לי הרבה יותר לראות את המשפחה המורחבת, דודה שלי, סבא וסבתא שלי. מדהים כמה זה יכול לעשות טוב על הנשמה להיות קרובים למשפחה.
החברים שלי:
טוב לא הרבה מהחברים שלי שרדו איתי את המעבר לב"ש. מה לעשות ב"ש היא מקום מבודד וכשעובדים בעיר הזו ובקושי יש זמן להגיע למרכז כי בעצם כל החיים שלי היו שם, קשה גם לשמור על קשרים טובים עם מי שנמצא במרכז. בשנה הראשונה גיליתי את ישרא, ומצאתי פה אנשים שאני בהחלט יכולה לקרוא להם חברים (גם אם מעולם לא נפגשנו).
יש לי כמה חברות מב"ש, רק עם אחת מהם יש לי קשר ממש טוב, גם היא בקרוב תעבור למרכז. כבר מזמן נמאס לה מהדרום.
אני לא אחזור יותר לב"ש למטרות לימודים, ב"ש זו עיר שבודדה אותי מכולם, מהמשפחה שלי, מהחברים שלי, מהחיים שלי. אני בחיים לא אחנוק את עצמי שוב במקום כזה. אני אלמד בכל מקום אחר בארץ שיש שם חיים, שהעיר לא הולכת לישון ב10 בלילה, בעיר שיש שם חיים, ולא במקום שאם לא הייתה שם האוני' היה נראה כמו כל עיירת פיתוח בנגב, כי הסטודנטים הם אלה שמביאים חיים לעיר הזו. בכל מקרה זה בטוח לא המקום בשבילי.
ובמרכז, במרכז יש לי חברים אמנם מעט, ואני בהחלט צריכה להרחיב את חוג החברים שלי. אחרי הכל לצאת למקומות של גייז לא ייגרמו לי למצוא לעצמי חבר (ובכלל מי יתחיל איתי כשאני מוקפת בחבורה של גברים שרובם נראים ממש אבל ממש טוב?).
לימודים:
לימודים זה משהו שאני לא הולכת לנגוע בו בשנה הקרובה. אני הגעתי למצב שאני לא מסוגלת לפתוח ספר וללמוד. אני חייבת לנקות את הראש ולמצוא את עצמי מחדש, לבנות את עצמי מחדש ולהחליט מה בעצם אני רוצה ללמוד. ואז להשקיע את כולי בלימודים ולא לתת לאף אחד להפריע לי (כמו לפני שנתיים שהתולעת הפריע לי או יותר נכון אני הרשיתי לו להפריע לי בלימודים).
כרגע אני עסוקה בעבודה שלי ובלקדם את עצמי שם, זה כרגע מה שחשוב לי בעצם.
מסקנות מהעבודה:
עבודה בשירות לקוחות היא עבודה מאוד קשה, האזרחים בישראל הם אנשים מאוד קשים, הם חושבים שהכל מגיע להם. שינוי דרסטי מאז שהתחלתי לעבוד בעבודה החדשה (לא צועקים עלי יותר).
מעניין להכיר אנשים חדשים והאמת אני מאוד נהנית לעבוד במקצוע שלי (מהצבא, תואר הרי אין לי).
השבוע הייתה לי שיחה מוזרה עם הר"צ שלי הוא העיר לי על זה שאני גולשת באינטרנט תוך כדי העבודה. אבל הוא עשה את זה בצורה שלא ממש מקובלת עלי. האמת שכשהוא אמר לי את זה ביום חמישי הייתי כל כך בהלם שלא הגבתי על זה ממש, רק אמרתי כן ובסדר ואני אשתדל. מה שהוא אמר לי במילים האלה (פחות או יותר) זה: "הדר את חייבת להפסיק לגלוש באינטרנט שיש שיחות, אם עוד פעם אחת אני תופס אותך גולשת כשיש שיחות אני בשנייה מוריד לך את ההרשאות, אין לי בעיה לעשות את זה זו פריווילגיה שאנחנו נותנים לכם" אמרתי בסדר ושהם צריכים גם לקבל את זה שיש לנו חיים מעבר לעבודה בהתחשב בעובדה שאנחנו שם 11 שעות ביום, והוא אמר לי: "הדר אף אחד לא מחזיק אותך פה בכוח".
באמת שלא היה לי מה להגיד על זה, הייתי בהלם, נראה לי שכמעט בכיתי. בחיים שלי אף בוס שלי לא אמר לי משפט כל כך מעליב. אני יודעת טוב מאוד שאף אחד לא מחזיק אותי בכוח בעבודה הזו, אבל לבוא ולהגיד לי משפט כזה מעליב. אם יש לו בעיה איתי שיבוא ויגיד. המשפט הזה שאני יכולה לנתח אותו למלא כיוונים נשמע לי כמו מבחינתי מחר את יכולה לקום וללכת. ותאמינו לי שלא נעים לשמוע משפט כזה ממי שהוא הבוס שלי.
ולא שאני הולכת נגדו, דווקא אני חושבת שהוא עושה דברים מאוד טובים לצוות שלי ובכלל. הוא הגיע כשהצוות שלי היה במצב זוועתי ומתפרק ועכשיו דברים נראים הרבה יותר טוב. ואם אני אצטרך ממנו משהו הוא ישר יהיה שם. אבל הופתעתי לשמוע ממנו את המשפט הזה שהוא אמר לי.
רק היום שהיה לי סוף סוף זמן לחשוב הבנתי בעצם כמה מעליב זה היה.
מחר אני הולכת לדבר איתו, כמו שאמא שלי אמרה, חייבים לסגור את העוקץ הזה. במיוחד בהתחשב בעובדה שאני אוהבת את העבודה שלי ואני רוצה להישאר שם.
בעצם הייתה לי שנה בנאלית למדיי, בלי רעידות אדמה גדולות, כמה החלטות חשובות, 2 שינויים גדולים, וזהו, לא יודעת לא קרה שום דבר מיוחד וראוי לציון.
שלום לך שנת 2005 וברוכה הבאה שנת 2006!
שתהיה לכולנו שנה אזרחית נפלאה!
וזכרו:
החיים אינם נמדדים ע"י הנשימות שאנו לוקחים, אלא ע"י הדקות בהן נשימתנו נעתקת
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
