מי שישלים אותי
בכלל יש דבר כזה?
אני יכולה להגיד שהיו לי מערכות יחסים.
היום במבט לאחור, מי שהייתי איתו במשך שנתיים בתיכון, היום הוא ואני בכלל לא היינו מסתדרים (ואנחנו עוד בקשר, תתפלאו). אחד האנשים הכי מקסימים שהכרתי בחיים שלי, בן גילי, אפילו צעיר ממני ב-3 חודשים. הוא היה חלק משינוי שחל אצלי באותן שנים, הוא למעשה דחף אותי לשינוי הזה. אתם בטח שואלים על מה בדיוק היא מדברת?
שינוי, אצלי כל כמה שנים יש שינוי כלשהו. אבל באותן שנים, שנים שבהן ההורים שלי היו שקועים, בהמון דברים אחרים, ובכל פעם שאני הזכרתי להם את זה, הם היו טוענים שהם מתייחסים לכולם בדיוק אותו הדבר. עד שבשתי מערכות יחסים שהיו לי אותם חברים שהייתי איתם אמרו לי "ההורים שלך לא מתייחסים אלייך בסדר".
הפכתי להיות עצמאית, אבל לא ממש עצמאית, כל עוד אני בבית של ההורים שלי.
היום למשל דיברתי עם אמא שלי בטלפון והיה לי עוד טלפון והיא שאלה מי זה? אמרתי, מה זה משנה? אני ממש לא אוהבת את החקירות האלה.
אבל לא בזה אני מתכוונת לעסוק בכלל.
העניין הוא שבעצם שאנחנו צעירים אנחנו לא ממש חושבים על להיות עם מישהו בשביל להקים איתו משפחה וילדים וכו'. האמת שגם בגיל שלי היום זה לא מה שאני מחפשת. אני לא יכולה להגדיר בדיוק מה אני מחפשת, למרות שאתם יודעים אני יודעת פחות או יותר מה אני רוצה.
כשהייתי בתיכון היה לי חבר במשך 3 חודשים, עד היום אני לא יודעת מה עשיתי איתו 3 חודשים, אבל זה היה בתיכון. בדר"כ כשהייתי יוצאת עם אנשים כאלה זה היה שבועיים שלושה גג, לא 3 חודשים, אבל מכיוון ש-3 חודשים זו לא תקופה כל כך ארוכה לא ייחסתי לזה חשיבות.
אח"כ הייתי במערכת יחסים של שנתיים, עם אחד האנשים הכי מקסימים שהכרתי בחיים שלי. אם הייתה מערכת יחסים שאני יכולה להגיד שהיא הייתה הכי בריאה ובוגרת שהייתה לי בחיים זו המערכת יחסים הזו. קודם כל ולו רק בגלל הטלפתיה שהייתה ביננו כל הזמן, ידענו (והאמת עד היום) אנחנו יודעים מה השני חושב או מרגיש רק לפי הגוון של הקול.
אבל היום, גם הוא וגם אני יודעים שלא היינו מסתדרים כמו אז. אנחנו כל כך שונים. מה שמצחיק כי זה רק מוכיח שההורים שלו צדקו בזה שאנחנו לא מתאימים, אבל לא בסיבות שהם אמרו. פשוט כל אחד מאתנו פנה לכיוונים שונים. לפעמים שני קווים מתחברים ואח"כ נפרדים. אז הייתה לנו תקופה טובה ביחד, אני לעולם לא אשכח את זה. זה גם לימד אותי המון על עצמי.
אבל אם היום הייתי חושבת אם להיות איתו או לא, התשובה הברורה היא לא.
אנחנו אמנם ידידים טובים, אבל פה זה נגמר.
בצבא היה לי חבר שהיה מבוגר ממני ב9 שנים. אחד האנשים שהכי אהבתי בחיים שלי. איתו היה לי הכל מהכל במערכת יחסים. הסקס היה מדהים, הקשר הרגשי גם, והיו לנו את הדברים שלנו יחד וגם דברים לכל אחד לחוד. אני הייתי בת 19 אז, ופגשתי את כל החברים שלו האקדמאים והתפלאתי שיש לי בעצם שפת שיחה איתם.
תמיד אמרו לי שאני דיי בוגרת לגילי, ואני מודה שבאמת יותר מעניין אותי לצאת עם אנשים שהם קצת יותר מבוגרים ממני ולא עם אנשים בגיל שלי.
אני אפילו זוכרת שיום אחד יצא לי לשמוע את אחד החברים שלו אומר לו שהוא סוף סוף נמצא עם מישהי נורמלית, שאפשר לדבר איתה והיא לא רק שותקת ואוכלת.
אפילו שבפרידה שלנו שהייתה כואבת נורא, אני עדיין אזכור את המערכת יחסים הזו לטובה.
אפילו שההורים שלי ממש לא אהבו אותו, במיוחד אבא שלי ואחי (אחי ממש לא הסתדר איתו, הוא היה קורא לו נפוליאון, בגלל הזקן הצרפתי שהיה לו כל הזמן).
והיה האחרון, עליו שמעתם מספיק בשנה האחרונה.
אני עדיין לא יודעת מה עשיתי איתו 8 חודשים
וזה הרבה זמן.
לא אני לא מצטערת על זה, למרות שאני מרגישה צביטה בלב על זה שבמקום ללמוד כמו שצריך הייתי איתו, סביבו 24/7. ולו רק בגלל המחיר הכבד שאני משלמת על זה היום ועוד בעתיד.
אין לי שום דבר איתו יותר, במתמטיקה יש את העניין הזה של שני קווים שנפגשים ואח"כ נפרדים וכל אחד ממשיך לאינסוף שלו, ככה אני רואה את זה. נפגשנו במקרה. לא היה בו מה שאני מחפשת, ידעתי את זה למן ההתחלה (וגם כתבתי את זה פה). מצחיק ואולי עצוב לחשוב שהייתי במערכת יחסים שמראש נועדה לכישלון.
היום אני יודעת שפני מופנות לכיוון הלימודים האקדמים.
פצי, החבר שהיה לי בתיכון, אמר לי שהוא תמיד ידע שאני אגיע לשם (אפילו שבתיכון ממש לא חשבתי על זה).
אולי זה בעצם עניין של סביבה, עם אילו אנשים אני מסתובבת, כנראה שבחברה שאני נמצאת בה הייעוד הוא ללמוד באקדמיה, לרכוש מקצוע ואז ללכת לעבוד ולפתח קריירה. לא תמיד קל לעשות את זה, בטח שלא במצב של היום.
בעבודה שלי, יש גברים ונשים פחות או יותר בצורה שווה.
אפילו גיליתי שיש לי חברים שם, אנשים שבכייף לשבת ולדבר איתם.
תארו לעצמיכם שהכרתם מישהו, שיש בו הרבה ממה שאתם מחפשים, אבל הוא הטיפוס הכי לא נכון להיות איתו, בגלל כמה סיבות שהייתם ישר פוסלים על הסף מישהו כזה.
אני יכולה להגיד לכם בוודאות שפעם הייתי פוסלת על הסף אנשים שמעשנים. אני לא סובלת סיגריות, לא את הטעם הנוראי של זה ועוד יותר את הריח של זה שנדבק בכל מקום. לפני שבוע כשהייתי בערב צוות ישבנו ועישנו נרגילה, וגם אני עישנתי (וזה משהו שלא עשיתי מגיל 16 בערך) ואנשים הסתכלו עלי כאילו וואוו... מדהים כמה אנשים לא מכירים אותי.
או למשל, אנשים שמעשנים סמים, ואתם באמת לא יודעים כמה הרבה כאלה יש. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש שאני מגלה את זה, באם זה באיזור המרכז או אם זה באיזור הדרום, זה פשוט הפך להיות דבר כל כך נפוץ, שכמעט כל אחד שאני מכירה יש לו את הקטע הזה. מה שמעניין אותי בעצם זה מה גורם להם לכל הרוחות להתחיל עם זה, יש הרי סיבה לעשן את כל הדברים האלה. והרי כולנו יודעים שזה מזיק וכו'.
בכלל כל החיפוש הזה אחרי בן זוג, הופך להיות קשה יותר עם השנים. כל אחד בא עם משקעים ממערכות יחסים קודמות. לכל אחד יש השגעונות הקטנים (או הגדולים) שלו.
ובכלל כל מה שאנחנו רוצות, הנשים, או לפחות אני יכולה להגיד על עצמי, זה להיות עם מישהו שאהבה תהיה שם דבר הדדי, מישהו שיצחיק אותי, שיהיה לנו כייף יחד, שיהיו לנו את הדברים המשותפים ואת אלה שלא, שיהיה בן אדם, שיבין אותי, שיהיה פרוע, שיהיה עדין, שיהיה כל מה שאני מחפשת. כנראה שאני מבקשת יותר מדיי.
אני חושבת שאף פעם בחיים שלי לא יצא לי להיות תקופה כל כך ארוכה לבד שאני לא יוצאת עם אף אחד.
בכל פעם שאני חושבת שמצאתי מישהו שיש בו ממה שאני מחפשת תמיד מתגלה לי משהו שיגרום לי לחשוב פעם נוספת.
אני לא אוכל לצאת עם מישהו שלא יבין את זה שאני רוצה ללמוד למשל. זה משהו שאני רוצה. מי שלא יבין את זה יהיה לו קשה להיות איתי.
ובכלל בקצב חיים שלי היום איפה בכלל אני אמורה להכניס מישהו?
אולי בכלל מישהו אמור למצוא אותי ולא אני אמורה לחפש.
אני בכלל לא יודעת אם אני מחפשת, אני יודעת שאני רוצה להיות ביחד עם מישהו. אבל לחפש זה כבר עניין אחר לגמרי.