לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2005    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2005

שיחה עם אחי


 

במשך כל השבוע ניסיתי לתפוס אותו, כבר חודש שלא ראיתי אותו, מאז שהייתה לי הבגרות במתמטיקה.

עכשיו הוא בקורס האמרים באיזה בסיס ליד צאלים, קופא מקור. הסוללה בנייד נגמרה לו אז אי אפשר היה לתפוס אותו במשך כל השבוע.

התקשרתי, הוא ענה, דיברנו, אנחנו צריכים לעשות את זה יותר. בכל זאת הוא אחי.

הוא נהנה בצבא, סיפר לי בהתלהבות על הנסיעות בהאמר, על הנסיעות לילה עם ציוד מיוחד, נשמע לי שטוב לו, אני יודעת שטוב לו שם.

קבענו להיפגש בב"ש ביום חמישי, אני אמורה לעבוד בוקר, והוא אמור לצאת לחמשוש. אז ניפגש בקניון לסרט או אולי לקפה או משהו, סתם נקשקש.

כמה זמן שלא ראיתי אותו...

 

יש מישהו בעבודה שלי שיש לו את היכולת המופלאה להידבק למשהו.

אם הייתי צעירה בכמה שנים הייתי אומרת שאולי הוא מנסה לעצבן אותי, או אולי יותר נכון להביך אותי. לא שזה הולך לו במיוחד. אבל...

האמת שנחמדה לי התשומת לב הזו. אבל אתם יודעים זה מוזר משהו.

בכל דבר שהוא אומר יש רמזים מיניים, אם שמתי את הידיים על הרגליים למשל (נו ואיפה בדיוק אני אמורה לשים אותן כל הזמן). לא חסרים דברים, הוא מוצא לו כל דבר בתור אמתלה איך לומר "לרדת" עלי. לי זה לא ממש מזיז, אבל גורם לי לתהות, אמממ... למה הוא עושה את זה רק לי.

האמת שאם זה לא היה נמשך הרבה זמן יחסית, לא הייתי חושבת על זה בכלל.

חבר טוב שלי אמר לי פשוט לשאול אותו, אני לא מהטיפוסים ששואלים.

אני סתם אמשיך לתהות בעניין.

אלא אם מישהו מכם הגברים (ו/או הנשים) יכולים להגיד מה פשר התופעה המוזרה הזו.

 

נראה לי שאני פשוט אלך לישון מוקדם

שיהיה לכם סופ"ש מדהים!

 

 

 

נכתב על ידי , 24/2/2005 22:26   בקטגוריות הרהורים, המשפחה שלי, החיים בבאר שבע, על אנשים וחיות אחרות  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נגב ב-28/2/2005 20:30
 



החלטות


 

אתם מכירים איך זה, כשיש משהו שמטריד אתכם, ואז אתם חושבים על זה כל הזמן, ובלילה אתם לא מצליחים להירדם, ובבוקר הדבר הראשון שחושבים עליו זה זה. מעצבן משהו, אבל זה רק אומר שזה משהו שלא סובל דיחוי (לעומת זאת כשזה על מישהו שמאוהבים בו זה נראה לי דבר דיי נחמד).

 

כבר בשיעור הראשון שלי בפיזיקה לא ממש אהבתי את איך שהמרצה מלמד. מאוד קל להפריע לו ללמד ולגרום לו לדבר על הפילוסופיה של הפיזיקה (ויש דבר כזה). האמת שיש תלמיד ספציפי שכל שיעור שואל אותו את השאלות האלה, עד שתהיתי אם זה באמת מעניין אותו או שהוא סתם שואל כדי שלא נלמד, זה מפריע לכולם. בכלל הבטיחו לנו כיתה של 15-20 תלמידים ואנחנו 27. הרבה יותר מדיי. המרצה, אולי מרצה טוב, רק נוטה להתפלסף ולספר המון סיפורים בדרך, וכבר הוא הספיק לדלג על חומר שהיה בקינמטיקה. והוא עוד אמור ללמד את כל החומר בפיזיקה תוך 4 חודשים, משהו שהוא מעולם לא עשה.

טוב הרושם שקיבלתי מהמכללה הפרטית הזו, טומשין, היא ממש לא טובה. המרצה הזה בפיזיקה מעולם לא לימד לבגרות בזמן כל כך קצר. המרצה הקודם שהיה להם בפיזיקה לא היה טוב בכלל. ומה שווה להשקיע כסף אם לא תהיה התנובה הנאותה בסוף.

 

בנוסף אני מרגישה שאני נוסעת בפול גז בניוטרל. מנסה לתפוס את כל הציפורים במכה, דבר שהוא לא אפשרי כעקרון.

יש לי הרי את האופציה לקחת את אותו הקורס בביה"ס פרטי אחר, עם מורים טובים שכבר לימדו ויש להם ניסיון, אבל האמת, עדיף להשקיע במשהו אחד ולהצליח מאשר להשקיע בשני דברים בו זמנית ולקבל ציון ממוצע.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי לרכז את רוב מאמצי במתמטיקה, ואת הקורס בפיזיקה לבטל לאלתר.

אני עוד צריכה לסגור עניינים מול המכללה, וזהו.

אני בכלל אמרתי להם שזה בגלל בעיה כלכלית. ככה לפחות לא ישאלו אותי שאלות מיותרות (רעיון של אמא).

והנה מסקנה מכל הדבר הזה, לפעמים צריך לבדוק לאן נכנסים כדי לא לקנות חתול בשק.

 

אתמול כשהייתי אצל ההורים שלי, לא הצלחתי להירדם בלילה בגלל זה.

לא שיצא לי לחשוב על זה ממש עד אז, אבל אתם יודעים זה פשוט צף ועלה.

אז קיבלתי החלטה.

מה גם שללמוד 5 ימים בשבוע ולעבוד 5 ימים בשבוע לא ממש מסתדר לי, במיוחד כשצריך לעשות מאות תרגילים במשך הזמן הזה, וגם לאכול, לישון, לנקות את הבית ועוד דברים.

התוכנית הכללית שלי היא ללמוד עכשיו למתמטיקה, לפי התוכנית החדשה שהיא הרבה אבל הרבה יותר קלה מהתוכנית הישנה. אח"כ לעשות שוב פסיכומטרי, ואח"כ לקחת את הקורס בפיזיקה. כאשר הציון במתמטיקה הוא הדבר הכי חשוב כרגע, כל 2 נקודות משנות את הסכם לאוניברסיטה.

ועכשיו גם סוף סוף יהיה לי קצת זמן לחיות.

 

אתמול היה לאחי מסע כומתה

הוא לא השתתף בו, הוא עושה קורס האמרים, אבל הוא הגיע לטקס וקיבל את הכומתה.

הוא הודיע לאמא שלי על זה יום לפני בערב, היא לא אמרה מילה לאף אחד מאתנו, רק אמרה לאחי שהיא לא תוכל להגיע בהתראה כל כך קצרה.

האמת שאם הייתי יודעת שאף אחד לא מגיע לשם, הייתי מוותרת על הלימודים ומגיעה. מסכן אחי, איזו הרגשה נאחסית זו להיות בלי המשפחה שלך בטקס כזה. אמא שלי בכלל לא מבינה את החשיבות של זה. כשאמרתי לאבא שלי שאמא שלי ידעה את זה ערב קודם ולא אמרה לו את זה (היא אמרה לו את זה רק בצהריים של אותו יום של הטקס) הוא ממש התעצבן, ובצדק, זה דבר חשוב, ולדעתי המשפחה כן צריכה להיות באירועים מסוג זה.

בכל מקרה מאז אותו יום אחי לא עונה לטלפונים, את אבא שלי זה מדאיג, את אמא שלי לא.

אני בכלל ידעתי על זה רק באותו יום בערב כאשר חברה שלי מהעבודה שאחיה משרת יחד עם אחי באותו צוות, אמרה לי שיש להם את טקס הענקת הכומתה.

אוף זה לפעמים מעצבן כמה שהיא יכולה להיות כזו אדישה.

 

בחודש הבא החלטתי לפנק את עצמי בקצת תרבות.

הזמנתי לאמא שלי, לאחותי ולי כרטיסים להצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר (ככה אני חושבת שקוראים להצגה הזו). ממש יקרה ההצגה הזו 200 ש"ח לכרטיס! אני קניתי דרך העבודה ב120 ש"ח לכל אחת מאתנו. עדיין הרבה, אבל פחות.

 

שיהיה לכם סופ"ש מדהים!

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 23/2/2005 20:48   בקטגוריות עדכונים, לימודים, אצל ההורים שלי, ההורים שלי, המשפחה שלי  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של n_lee ב-28/2/2005 15:56
 



מסע חיפושים אחרי


 

מי שישלים אותי

בכלל יש דבר כזה?

 

אני יכולה להגיד שהיו לי מערכות יחסים.

היום במבט לאחור, מי שהייתי איתו במשך שנתיים בתיכון, היום הוא ואני בכלל לא היינו מסתדרים (ואנחנו עוד בקשר, תתפלאו). אחד האנשים הכי מקסימים שהכרתי בחיים שלי, בן גילי, אפילו צעיר ממני ב-3 חודשים. הוא היה חלק משינוי שחל אצלי באותן שנים, הוא למעשה דחף אותי לשינוי הזה. אתם בטח שואלים על מה בדיוק היא מדברת?

שינוי, אצלי כל כמה שנים יש שינוי כלשהו. אבל באותן שנים, שנים שבהן ההורים שלי היו שקועים, בהמון דברים אחרים, ובכל פעם שאני הזכרתי להם את זה, הם היו טוענים שהם מתייחסים לכולם בדיוק אותו הדבר. עד שבשתי מערכות יחסים שהיו לי אותם חברים שהייתי איתם אמרו לי "ההורים שלך לא מתייחסים אלייך בסדר".

הפכתי להיות עצמאית, אבל לא ממש עצמאית, כל עוד אני בבית של ההורים שלי.

היום למשל דיברתי עם אמא שלי בטלפון והיה לי עוד טלפון והיא שאלה מי זה? אמרתי, מה זה משנה? אני ממש לא אוהבת את החקירות האלה.

אבל לא בזה אני מתכוונת לעסוק בכלל.

העניין הוא שבעצם שאנחנו צעירים אנחנו לא ממש חושבים על להיות עם מישהו בשביל להקים איתו משפחה וילדים וכו'. האמת שגם בגיל שלי היום זה לא מה שאני מחפשת. אני לא יכולה להגדיר בדיוק מה אני מחפשת, למרות שאתם יודעים אני יודעת פחות או יותר מה אני רוצה.

 

כשהייתי בתיכון היה לי חבר במשך 3 חודשים, עד היום אני לא יודעת מה עשיתי איתו 3 חודשים, אבל זה היה בתיכון. בדר"כ כשהייתי יוצאת עם אנשים כאלה זה היה שבועיים שלושה גג, לא 3 חודשים, אבל מכיוון ש-3 חודשים זו לא תקופה כל כך ארוכה לא ייחסתי לזה חשיבות.

אח"כ הייתי במערכת יחסים של שנתיים, עם אחד האנשים הכי מקסימים שהכרתי בחיים שלי. אם הייתה מערכת יחסים שאני יכולה להגיד שהיא הייתה הכי בריאה ובוגרת שהייתה לי בחיים זו המערכת יחסים הזו. קודם כל ולו רק בגלל הטלפתיה שהייתה ביננו כל הזמן, ידענו (והאמת עד היום) אנחנו יודעים מה השני חושב או מרגיש רק לפי הגוון של הקול.

אבל היום, גם הוא וגם אני יודעים שלא היינו מסתדרים כמו אז. אנחנו כל כך שונים. מה שמצחיק כי זה רק מוכיח שההורים שלו צדקו בזה שאנחנו לא מתאימים, אבל לא בסיבות שהם אמרו. פשוט כל אחד מאתנו פנה לכיוונים שונים. לפעמים שני קווים מתחברים ואח"כ נפרדים. אז הייתה לנו תקופה טובה ביחד, אני לעולם לא אשכח את זה. זה גם לימד אותי המון על עצמי.

אבל אם היום הייתי חושבת אם להיות איתו או לא, התשובה הברורה היא לא.

אנחנו אמנם ידידים טובים, אבל פה זה נגמר.

 

בצבא היה לי חבר שהיה מבוגר ממני ב9 שנים. אחד האנשים שהכי אהבתי בחיים שלי. איתו היה לי הכל מהכל במערכת יחסים. הסקס היה מדהים, הקשר הרגשי גם, והיו לנו את הדברים שלנו יחד וגם דברים לכל אחד לחוד. אני הייתי בת 19 אז, ופגשתי את כל החברים שלו האקדמאים והתפלאתי שיש לי בעצם שפת שיחה איתם.

תמיד אמרו לי שאני דיי בוגרת לגילי, ואני מודה שבאמת יותר מעניין אותי לצאת עם אנשים שהם קצת יותר מבוגרים ממני ולא עם אנשים בגיל שלי.

אני אפילו זוכרת שיום אחד יצא לי לשמוע את אחד החברים שלו אומר לו שהוא סוף סוף נמצא עם מישהי נורמלית, שאפשר לדבר איתה והיא לא רק שותקת ואוכלת.

אפילו שבפרידה שלנו שהייתה כואבת נורא, אני עדיין אזכור את המערכת יחסים הזו לטובה.

אפילו שההורים שלי ממש לא אהבו אותו, במיוחד אבא שלי ואחי (אחי ממש לא הסתדר איתו, הוא היה קורא לו נפוליאון, בגלל הזקן הצרפתי שהיה לו כל הזמן).

 

והיה האחרון, עליו שמעתם מספיק בשנה האחרונה.

אני עדיין לא יודעת מה עשיתי איתו 8 חודשים

וזה הרבה זמן.

לא אני לא מצטערת על זה, למרות שאני מרגישה צביטה בלב על זה שבמקום ללמוד כמו שצריך הייתי איתו, סביבו 24/7. ולו רק בגלל המחיר הכבד שאני משלמת על זה היום ועוד בעתיד.

אין לי שום דבר איתו יותר, במתמטיקה יש את העניין הזה של שני קווים שנפגשים ואח"כ נפרדים וכל אחד ממשיך לאינסוף שלו, ככה אני רואה את זה. נפגשנו במקרה. לא היה בו מה שאני מחפשת, ידעתי את זה למן ההתחלה (וגם כתבתי את זה פה). מצחיק ואולי עצוב לחשוב שהייתי במערכת יחסים שמראש נועדה לכישלון.

 

היום אני יודעת שפני מופנות לכיוון הלימודים האקדמים.

פצי, החבר שהיה לי בתיכון, אמר לי שהוא תמיד ידע שאני אגיע לשם (אפילו שבתיכון ממש לא חשבתי על זה).

אולי זה בעצם עניין של סביבה, עם אילו אנשים אני מסתובבת, כנראה שבחברה שאני נמצאת בה הייעוד הוא ללמוד באקדמיה, לרכוש מקצוע ואז ללכת לעבוד ולפתח קריירה. לא תמיד קל לעשות את זה, בטח שלא במצב של היום.

 

בעבודה שלי, יש גברים ונשים פחות או יותר בצורה שווה.

אפילו גיליתי שיש לי חברים שם, אנשים שבכייף לשבת ולדבר איתם.

תארו לעצמיכם שהכרתם מישהו, שיש בו הרבה ממה שאתם מחפשים, אבל הוא הטיפוס הכי לא נכון להיות איתו, בגלל כמה סיבות שהייתם ישר פוסלים על הסף מישהו כזה.

אני יכולה להגיד לכם בוודאות שפעם הייתי פוסלת על הסף אנשים שמעשנים. אני לא סובלת סיגריות, לא את הטעם הנוראי של זה ועוד יותר את הריח של זה שנדבק בכל מקום. לפני שבוע כשהייתי בערב צוות ישבנו ועישנו נרגילה, וגם אני עישנתי (וזה משהו שלא עשיתי מגיל 16 בערך) ואנשים הסתכלו עלי כאילו וואוו... מדהים כמה אנשים לא מכירים אותי.

או למשל, אנשים שמעשנים סמים, ואתם באמת לא יודעים כמה הרבה כאלה יש. זה מדהים אותי בכל פעם מחדש שאני מגלה את זה, באם זה באיזור המרכז או אם זה באיזור הדרום, זה פשוט הפך להיות דבר כל כך נפוץ, שכמעט כל אחד שאני מכירה יש לו את הקטע הזה. מה שמעניין אותי בעצם זה מה גורם להם לכל הרוחות להתחיל עם זה, יש הרי סיבה לעשן את כל הדברים האלה. והרי כולנו יודעים שזה מזיק וכו'.

בכלל כל החיפוש הזה אחרי בן זוג, הופך להיות קשה יותר עם השנים. כל אחד בא עם משקעים ממערכות יחסים קודמות. לכל אחד יש השגעונות הקטנים (או הגדולים) שלו.

ובכלל כל מה שאנחנו רוצות, הנשים, או לפחות אני יכולה להגיד על עצמי, זה להיות עם מישהו שאהבה תהיה שם דבר הדדי, מישהו שיצחיק אותי, שיהיה לנו כייף יחד, שיהיו לנו את הדברים המשותפים ואת אלה שלא, שיהיה בן אדם, שיבין אותי, שיהיה פרוע, שיהיה עדין, שיהיה כל מה שאני מחפשת. כנראה שאני מבקשת יותר מדיי.

אני חושבת שאף פעם בחיים שלי לא יצא לי להיות תקופה כל כך ארוכה לבד שאני לא יוצאת עם אף אחד.

בכל פעם שאני חושבת שמצאתי מישהו שיש בו ממה שאני מחפשת תמיד מתגלה לי משהו שיגרום לי לחשוב פעם נוספת.

אני לא אוכל לצאת עם מישהו שלא יבין את זה שאני רוצה ללמוד למשל. זה משהו שאני רוצה. מי שלא יבין את זה יהיה לו קשה להיות איתי.

ובכלל בקצב חיים שלי היום איפה בכלל אני אמורה להכניס מישהו?

 

אולי בכלל מישהו אמור למצוא אותי ולא אני אמורה לחפש.

אני בכלל לא יודעת אם אני מחפשת, אני יודעת שאני רוצה להיות ביחד עם מישהו. אבל לחפש זה כבר עניין אחר לגמרי.

 

 

נכתב על ידי , 22/2/2005 14:28   בקטגוריות הרהורים, המשפחה שלי, התולעת, יחסים וזוגיות, נשים גברים ומה שביניהם  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של n_lee ב-28/2/2005 15:57
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 43




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לn_lee אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על n_lee ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)