RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
אז איפה אתם בחג???
זו השאלה הנשאלת ביותר בשבוע-שבועיים האחרונים
אמא שלי, מתוך שיגעון רצתה לעשות את החג אצלי
כמובן שאמרתי שלא (כי אז אני באמת אצטרך לעשות פה ניקיון פסח ולא בראש שלי).
בסוף הסתמן שיהיה אצל סבא וסבתא שלי
מחר אני נוסעת לבנימינה לדודה שלי
בעלה טס לחו"ל לנקות את הראש, והיא ביקשה שאני אבוא
ככה היא גם לא תהיה לבד, ולא תהיה לה בעיה בנסיעה הארוכה עם הקטנטונת (4 חודשים).
אפשר לקרוא לזה סוג של חופש
בנימינה, מקום פסטורלי משהו (לעומת ת"א נראה לי כל מקום פסטורלי).
אחי טס ביום שני לדרום אמריקה
אמא שלי כהרגלה בקודש הייתה היסטרית (אבל מתי היא לא היסטרית?)
לימדתי אותה אתמול להשתמש בסקייפ כדי שהם יוכלו לדבר
היא קצת התעקשה לשלם לבזק, טענה שזה יוצא זול (40 דקות ראשונות חינם ואח"כ 25 אג' לדקה)
אבל אני טענתי, למה לשלם כסף שאפשר לקבל בחינם?
אחרי שלימדתי אותה להשתמש בסקייפ ואפילו דיברנו ביננו, היא שאלה "וזהו" (כל כך פשוט).
קיבלתי כבר מייל מאחי
האמת קיבלתי עדכון לפני כן מאמא שלי
כי הוא התקשר מה-connection בניו יורק, שם חברים פגשו אותו והוציאו אותו לאכול ולהסתובב קצת (מה בדיוק הוא אמור לעשות ב10 שעות connection? לקרוא ספר?) והתקשר שוב כשהוא הגיע ללימה ולאחסניה.
היום בבוקר כשבדקתי את המיילים ראיתי את המייל שלו, שאומר שלימה היא כמו שכם... אבל שיש שם אוכל טעים, שהוא הספיק לפגוש במקרה את חברה שלו (בלי חברה שלו לא היה לו כזה דרייב לטוס לאנשהו, ולשם בגלל שהיא טסה לשם) ושהוא נוסע למאצ'ו פיצ'ו לטייל קצת, כי העיר מערבית וזה לא מה שהוא מחפש.
האמת אני קצת מקנאה, על החופש שהוא לקח לעצמו, אני לא יכולה להרשות לעצמי לטוס לחצי שנה, האמת גם לא חסכתי כסף בשביל דברים כאלה, וכמו שאמרתי קודם, אם לא חברה של אחי לא נראה לי שהוא היה כ"כ ממהר לנסוע.
מה שכן פגשתי מישהו שגר במושב שלי (אמא שלו שכנה של ההורים שלי, וכן היינו באותו לול יחד אפשר לומר) והוא היה בדרום אמריקה לחודש וחצי והוא אמר שאפשר להספיק המון גם בזמן כזה ולא חייבים "להתקע" שם לכל כך הרבה חודשים.
העניין הזה של צעירים של ללכת ולחפש את עצמם במזרח או בדרום אמריקה לא ממש ברור לי.
ברור לי העניין של לנקות את הראש אחרי השירות הצבאי, אבל לחפש את עצמך? אתם באמת צריכים את זה?
אני סומכת על אחי ב-100% הוא ממש עם ראש על הכתפיים, והוא התבגר, גם בגלל הצבא, גם בגלל חברה שלו. זה כייף לראות אותו ככה
הכי מעניין אותי איך השיער שלו ייראה ארוך עוד חצי שנה
וכן אני מקנאת קצת בזה שיש לו תלתלים (ואני סתם עם שיער חלק ומשעמם)
היה מתאים לי ככה לנקות את הראש קצת
שיהיה חג אביב שמח!!!
| |
כמה רחוק נהיה מוכנים ללכת
בשביל למצוא עבודה
הכוונה באמת מבחינת מרחק
בעקרון רוב העבודות היום הן דרך חברות השמה, או קשרים
חברות ההשמה שואלות כמובן טווח איזורים
וכשאמרו לי ירושלים, כן בקו אווירי זה יחסית קרוב, אמרתי למה לא?
לא משנה מה העבודה ואם היא מעניינת או לא כרגע
2 דברים עומדים על הפרק מהבחינה הזו
מרחק = זמן נסיעה
נסיעה לירושלים לוקחת לא מעט זמן
הרכבת, שמביאה אותי ממש קרוב למקום העבודה לוקח לה כשעתיים להגיע
כן גם אני הרמתי גבה, חשבתי שהרכבות בימינו קצת יותר מהירות ממה שהיו פעם
אבל מסתבר שלא, את העליות של ירושלים הרכבת עושה לאט לאט ובזהירות (שחלילה לא תרד מהפסים)
וככה הנסיעה מתארכת לכדי שעתיים ארוכות ומשעממות מאוד (התחת שלי קיבל צורה של כיסא של רכבת).
גם אוטובוס הוא לא בדיוק פתרון מזהיר
קודם כל כי יש פקקים בכניסה לירושלים, ככה שנסיעה של 60 דקות בלי פקקים היא אף פעם לא 60 דקות
ומהתחנה מרכזית צריך לנסוע עוד 20 דקות (בלי פקקים) למקום העבודה
היות ואני לא רוצה לבלות 3-4 שעות ביום בדרך אל ומהעבודה זה נשמע לי הזוי אפילו שחשבתי על זה
הדבר השני הוא קוד לבוש
החברה שהתראיינתי בה, היא חברה שהבעלים שלה חרדים, 90% מהעובדים דתיים או חרדים
וכן יש שם קוד לבוש מאוד מסויים שאומר בגדים מאוד מאוד מאוד שמרניים.
טוב הם לא מכריחים ללכת עם חצאית, אבל לא בגדים צמודים, חולצות ארוכות, מכנסיים ארוכים וכו'
לא ממש מסתדר לי עם עצמי העניין הזה
ז"א כמה צריך להקריב בשביל עבודה
בכניסה למשרדים של החברה יש לוח ובו שלט ענק ויחידי על זמני התפילה שלהם
וגם כשהייתי שם פתאום שמעתי צעקה "מחפשים עוד אחד למניין"
זה נראה לי הכי הזוי שבעולם
האמת, זו הפעם הראשונה שהייתי בירושלים, וממש הייתי, זאת אומרת הסתובבתי קצת בקניון מלחה עד שהגיע הזמן של הראיון.
אני חייבת לציין שהתרשמתי לטובה מהאנשים שיצא לי לפגוש. דעתי על ירושלים לא חיובית במיוחד לאחר השירות הצבאי שלי שם (לא ניכנס לזה). אבל כשהייתי בקניון ראיתי פשוט אנשים נחמדים, רגילים, נורמליים. לא ה"מפלצות" שזכרתי שפגשתי בצבא.
חוץ מזה הדבר שהכי אהבתי שם, זה שיש שם נשים אמיתיות
בטח תתהו על מה אני מדברת...
אבל אני מדברת על נשים אמיתיות! לא כאלה שלובשות בגדים של ילדות בנות 12 מידה 32 במכנסיים. נשים כמו שנשים צריכות להיראות, ולא אכפת להן שהן לא שוקלות 50 קילו או פחות, או שיש להן קצת תחת. וגם הבגדים שם נורמליים ולא במידות מיניאטוריות כמו במרכז. אפילו שהסגנון שם קצת יותר שמרני. ויצא לי להיכנס לכמה חנויות, אבל אין אפילו מה להשוות לאיזור המרכז.
בתל אביב ואיזור המרכז באופן כללי מי שלא רזה על סף אנורקסיה (מעל מידה 40) תתקשה למצוא בגדים (לא חשוב מאיזה סוג). שם פשוט יש כל כך הרבה.
אני לא יודעת, אולי זו אני שהתבגרתי קצת, אבל הסגנון במרכז פשוט כל כך צעקני, כל כך אומר "הנה תראו אותי"
אהבתי ונהניתי לראות משהו אחר
אני לא יודעת מה יש שם שאין פה
וזה לא קשור לזה שזו ירושלים עיר הקודש וכל זה...
בכ"ז הייתי בצד המודרני לא בעיר העתיקה
אבל האנשים שם שונים, ההלך רוח, הכל שונה, לא מנוכר, לא קרתני
אני חייבת להודות, ואני מפתיעה את עצמי, שהיה לי נעים
| |
1 באפריל
היום הראשון שבו הייתי נטולת עבודה באופן רישמי
רק אתמול חשבתי לעצמי כמה התאריך אירוני
כאילו סוג של בדיחה כזו
החיים יכולים להיות מוזרים לפעמים
אבל שום דבר לא קורה במקרה ולכל דבר יש משמעות
זה כמו שבשנה שעברה בתקופה הזו של השנה עברה עלי תקופה קשה
פרצו לי לדירה, המחשב הלך ולפינאלה פיטרו אותי מהעבודה
וההרגשה והמצב רוח והכל היו אי שם מתחת לבלטות
אני זוכרת בשנה שעברה שבמשך שבועיים אפילו לא עשיתי כלום
ז"א לא התחלתי לחפש אפילו, הייתי בסוג של הלם
לעזוב עבודה שהיית בה שלוש שנים זה כמו להיפרד מחבר
ובכלל כל אותה תקופה הייתה מלאה בדברים שליליים
והפעם, בכלל לא הרגיש לי ככה
הרגשתי הקלה, סוג של הקלה
לא אהבתי את העבודה
לא התחברתי לאנשים
לא אהבתי את ההבדלים החזקים ביחס בין עובדי הארגון לעובדים החיצוניים
שהיה הבדלים מאוד חזקים ומשמעותיים
הרי מה שמפריע לנו בסופו של דבר הם הדברים הקטנים האלה שמתצטברים
וזה לא משנה כמה המשכורת, בסוף זה צף ועולה מלמטה
ואני לא מרגישה בהלם
ואני לא מרגישה עצובה
אני פשוט מרגישה כמו עצמי
החלק המצחיק הוא שחברים שלי אמרו לי אז כשהתחלתי לעבוד שם ואמרתי שזה כל כך לא מה שחיפשתי, שעדיף להישאר עד שאני אסיים את הקורס שנרשמתי אליו (אחרי שבועיים החלטתי להירשם לקורס CCNA) שהוא אמור להסתיים בסביבות יוני (ואני בכלל חשבתי באוגוסט) שזה דיי קרוב אם חושבים על זה היום.
אחד הדברים שהכי הפריעו לי בעבודה האחרונה, זה שהוציאו לי את המוות (3 ראיונות עבודה) כדי להגיע לעבודה שבכלל לא מתאימה לי. נעזוב לרגע את הנסיעות וכו', בכל זאת זה היה בתל אביב. אבל כל ראיון כזה זה סוג של הכנה נפשית. ראיון עם המנהלים הזותרים, מבדקי IQ (כן תתפלאו אבל זה מה שהם בדקו), מבחנים גרפולוגיים, ותחקיר בטחוני במשך 6 שעות בחדר 2x2 עם מזגן קפוא ואיש מוזר ששאל אותי שאלות מוזרות ולא הגיוניות בעליל.
ואז הגעתי למחלקה הכי לא מקצועית שיש בעולם. שמורכבת מעובדי ארגון שהקשר ביניהם לבין מחשבים הוא קלוש ביותר, הם למדו את העבודה כמו תוכי (טוב זה לא מסובך להחליף סיסמאות שזה עיקר העבודה שם), והם בכלל לא מבינים את המורכבות של הדברים שמעבר. מלבד 2-3 אנשי מקצוע שבאמת התעסקו בדברים היותר קריטיים כי טוב הם מבינים בזה.
גם הסביבה הטכנולוגית הפריעה לי, אני מודה, סביבה טכנולוגית מיושנת. פעם אחת חברה שלחה לי מייל (מאותה מחלקה באותה רשת אפילו) ולקח לו 5 דקות להגיע. ככה שהרשת איטית, התקשורת איטית, הכל מיושן. ככה שגם התקדמות מקצועין - אין.
אבל בארגון עובדים בצורה חסכונית, ואם זה עובד אז למה להחליף?
אמא שלי מנדנדת לי, וזה מעצבן
אני יודעת שהיא דואגת, אבל היא לא רואה את המעבר שאני כן רואה אותו.
היא גם לא מבינה במקצוע שלי, ושאני אומרת לה שלוקח שבועיים ויותר להחזיר לי תשובה כלשהי מראיון זה פשוט בלתי נתפס מבחינתה.
חוץ מזה שבתקופה שעבדתי נוצר לי פער של חומר בקורס ואני מעדיפה בימים שאני לא בראיונות להשלים את החומר הזה.
אתמול אמרתי לה, שלפני 8 חודשים היא הבטיחה לי שהיא לא תתערב לי יותר. ואם אין לה איך לעזור שלא תחמיר את המצב.
לא הייתי בבית של ההורים שלי נראה לי חודש וחצי חודשיים. יצא לי לפגוש את אבא שלי במקרה, את אמא שלי ואחותי במקרה, את אחי במקרה. אבל להגיע לשם לא. גם היום הייתי אמורה לבוא לשם, אבל פתאום לכולם יש עיסוקים אחרים.
אחי נוסע ב15 באפריל לדרום אמריקה, הטיול הגדול, זה שכל החברים שלו נוסעים, היה לו דיי ברור מההתחלה שזה יהיה דרום אמריקה, לשם כל הצעירים נוסעים היום, לפחות החבר'ה של אחי, המזרח כנראה מושך אנשים מסויימים ודרום אמריקה אנשים אחרים. גם חברה של אחי נמצאת שם, היא כבר טסה לפני חודשיים. אני לא מאמינה שאני לא אראה את אחי חצי שנה. הוא כזה ילד של בית. לא שבצבא הוא לא היה נשאר חודש לפעמים בבסיס, אבל זה תמיד היה קרוב וההורים יכלו לבקר, פה זה יבשת אחרת, זה כמה חודשים. מעניין איך יהיה לו.
מה שכן בזכות הטיול הזה הוא התחיל לשוטט באינטרנט והיום הוא מבין הרבה יותר במחשבים, הוא הורס פחות, גם האנגלית שלו השתפרה, ככה שזה טוב. הוא גם קנה מצלמה דיגיטלית בשביל הטיול הזה (אני בחרתי וקניתי הוא רק שילם).
אני מקווה שהטיול הזה יהיה בשבילו חוויה חיובית
זה היום השני שלי בבית
ואני מקווה שאני לא אאבד את השפיות
משיעמום, ומחוסר תעסוקה
לא שחסר לי מה לעשות בבית
אבל להביא את עצמי לעשייה של ממש (כמו ללמוד למשל) זה חתיכת פרוייקט
אני צריכה שזה יבוא מבפנים
| |
|  כינוי:
בת: 43 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
