בשנים האחרונות משום מה אני רואה
את כולם טסים קדימה בחיים שלהם.
חברים מתחתנים
מקימים משפחה
זוגיות
מביאים ילדים
משבר ראשון של הנישואים
מתקדמים בעבודה
מחליפים עבודה בעבודה יותר טובה
רק לי יש הרגשה שנשארתי מאחור.
אני לא נמצאת במערכת יחסים כבר
המון זמן
5 שנים עוד מעט
והמערכת היחסים האחרונה לא הייתה
משהו בלשון המעטה
ולא שלא יצאתי עם אנשים
רק מה, מסתבר שככל שאנחנו מתבגרים
אנחנו נעשים יותר בררניים באופי
השבוע דיברתי עם חבר טוב שלי
וסיפרתי לו על החבר הראשון שלי. בן אדם מקסים, בגילי, היינו יחד שנתיים, מגיל 17
עד גיל 19. האהבה איתו, הייתה האהבה הראשונה שלי, לא היסחפות מעל הראש, אלא אהבה
שצמחה מחברות טובה, הוא היה החבר הכי טוב שלי.
זה בן אדם שלפי ה"הלו"
שלי בטלפון ידע בדיוק איך אני מרגישה. כשהיינו מדברים היינו משלימים אחד את
השנייה. כשהוא היה עושה לי הפתעות, הייתי יודעת מה הוא עשה (היה קורה לא מעט).
אותו חבר טוב שאל אותי "למה
שלא תתקשרי אליו ותחזרו" ועם כל זה שאני מתה על הבן אדם הזה, דרכינו נפרדו
כשהיינו בני 19, השתנינו מאוד מאז. דברים שהייתי מוכנה לקבל בגיל ההוא, סביר להניח
שאני לא אהיה מוכנה לקבל בכזו קלות היום. ואה, כן זה שההורים שלו לא סבלו אותי, זה
בהחלט לא היה משהו מלבב במיוחד. פעם ראשונה שחוויתי גזענות. ההורים שלו, טענו
בתוקף שאנחנו לא מתאימים בגלל: הבדלים עדתיים, מעמד סוציו אקונומי והשקפות דתיות.
וכן הם כל הזמן ניסו להפריד ביננו, בסוף כשהם הפסיקו, נפרדנו לבד כי רצינו.
חודשיים אחר כך הייתי עם האהבה
הגדולה של חיי, כמה גדולה שהייתה האהבה, ככה הפרידה הייתה קשה וכואבת (זה ה-X
המיתולוגי הנשוי למי מכם שתהה).
היום אנחנו מדברים פה ושם
בפייסבוק, אבל אנחנו אנשים שונים לגמרי, במקומות שונים לגמרי, עם השקפות ורצונות
שונים. אני זוכרת שהייתי בגיל 22-23 הוא שאל אותי למה אני עוד לא נשואה עם ילד
בדרך, זו רק נקודה אחת להראות את ההבדלים בהשקפת העולם שלנו.
אני חושבת שיש אנשים שנכנסים
לחיים שלנו כדי להיות שם למטרה מסויימת, ללוות אותנו למקום מסויים, לפעמים הם
נשארים, לפעמים לא.
אני לא חושבת שצריך לחזור אחורה.
היו סיבות לפרידה שלנו. אני מאמינה שהיום הפערים הקטנים שהיו אז והבלגנו עליהם,
היום הם הרבה יותר גדולים, ועדיף לי לזכור אותו כמו שהיה מאשר עכשיו.
ה-X
המיתולוגי הנשוי
הוא היה הבן זוג שלי בשנתיים
שלאחר מכן.
מערכת יחסים כזו, בחיים לא
חוויתי.
עוצמת הרגשות משני הצדדים הייתה
פשוט עצומה.
גם היום אנחנו עדיין מסתדרים לא
רע.
תמיד היינו צוות טוב בעבודה.
גם הוא המשיך הלאה, התחתן, הביא
ילד
לא מפריעה לי העובדה הזו
מפריע לי שהוא מחפש אצלי דברים
שאני לא רוצה לתת
בחודשים האחרונים מאז שחזרנו
להיות בקשר ויצא לנו לדבר על המערכת יחסים שהייתה לנו אז, האמת, הייתי מעדיפה
לזכור אותו כמו שהיה אז ולא כמו שהוא היום.
ציני, ממורמר משהו, עובד המון (גם
בבית) מחפש משהו שאני לא יודעת אם קיים. לא יכול להגיד שהוא באמת מאושר למרות שיש
לו בית במושב, משפחה, קריירה, אישה שהוא אוהב וילד שהוא מטורף עליו ברמות.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה הוא
עדיין בחיים שלי.
ובכן, מאז שניתנה לו דריסת רגל
(הוא עזר לי להתקבל לעבודה שאני נמצאת בה היום), הוא נמצא שם יותר. ולא שלפני כן
הוא לא היה, הוא תמיד שמר על קשר עם אמא שלי, הוא תמיד היה בסביבה. תמיד מסרו לי
ד"שים ממנו, סיפרו לי שהוא הולך להתחתן, סיפרו לי כשאמא שלו נפטרה, וכשאשתו
הייתה בהריון הוא התקשר לספר לי בעצמו (וזה היה אחרי 5 שנים שלא החלפנו מילה).
יש לנו ממשק עבודה מסויים (הוא לא
עובד איתי באותו מקום, אבל אני עובדת מולו בנושאים מסויימים).
ולאחרונה, אחי שהיה צריך לטוס
לחו"ל ביקש לקנות לפטופ דרכו. בסוף הוא לא קנה לפטופ, הוא השאיל ממנו אחד.
ולא זה לא היה רעיון של אחי, אני בעצמי הייתי בהלם כשאחי סיפר לי שהוא הציע להשאיל
לו את הלפטופ שלו.
לקח לי 3 שנים למחוק אותו מהראש
שלי (ותאמינו לי שזה יותר מדיי זמן)
וגם אם הוא לא היה נשוי לא הייתי
חוזרת אחורה למערכת יחסים של אז
עבר יותר מדיי זמן, וגם כל אחד
מאתנו במקום אחר עכשיו
אני זוכרת שהוא היה בן 28 (בתקופה
שיצאנו) ואז בדיוק הייתה התקופה שכל החברים שלו התחתנו, הוא היה שואל אותי למה הם
עושים את זה, וילדים הוא פשוט שנא. ונחמד לי לראות את השינוי הזה אצלו.
אז מה אם אשתו היא זו שהציעה לו
להתחתן.
ואני חושבת, מה איתי? איפה אני?
מה אני עשיתי בשנים האחרונות?
אני מרגישה שאני תקועה במקום
וכולם המשיכו הלאה
בעיקר בפן האישי
במיוחד כשכולם מסביב מתחתנים
ומקימים משפחה
במיוחד שמלפני שנה ויותר התעוררה
אצלי התחושה הזו שכן, אני כן רוצה ילדים
ומתי זה ייקרה?
אני לא רוצה ו/או צריכה בן זוג
כדי להגיד שיש לי
ממה שאני רואה סביבי, נישואין זה
לא בדיוק high
light.
אני רואה הרבה אנשים נשואים שלא
מרוצים מהמצב וזה קורה מוקדם מדיי
יש הרבה פיתויים בחוץ, יש שגרה
משעממת בבית
אבל לחיות יחד עם מישהו
לחלוק חיים יחד
נושאים משותפים
להביא ילדים יחד
בתור זוג, שותפים, חברים לחיים
זה משהו שונה
אני לא ארצה שמי שנמצא איתי יהיה
שטיח, כמו לא מעט חברים שלי שהתחתנו בשנים האחרונות והפכו להיות שטיח (במקרה הטוב)
או סמרטוט רצפה (במקרה הפחות טוב) לרגליה של האישה שאיתם.
אני לא ארצה שהוא לא יוכל לדבר
איתי על דברים כי הוא מפחד שאני אתחרפן לו מאיזושהי סיבה
במערכות יחסים הכי טובות שלי (אלה
שהזכרתי למעלה) הזוגיות הייתה שווה, היו דיבורים, היו דברים משותפים, היה סקס
מעולה, הייתה חברות בין שני אנשים.
זה לא שאני לא יוצאת עם אנשים
אני פשוט בררנית באופי
אם אני לא מרגישה את החיבור אחרי
כמה פגישות אני פשוט מפסיקה
ואני לא מדברת על להתאהב במישהו
אני מדברת על הקשר הבסיסי, החברות
שעליה קשר זוגי לדעתי צריך להיות מושתת
היכולת לדבר על כל מיני דברים,
טובים וטובים פחות
היכולת להקשיב לצד השני
היכולת פשוט לשתוק ולהיות שם
היכולת פשוט לחבק, להחזיק את היד,
להסתכל בעיניים
הדברים הפשוטים האלה (שאולי בכלל
לא כל כך פשוטים)
התאהבות זה משהו שבא אחר כך, אחרי
שמכירים באמת את הבן אדם, ולומדים להעריך את האיכויות שלו.
אבל הדברים הבסיסיים, הם שקובעים
אם יש בכלל לאן להמשיך.
איש אחד חכם אמר לי פעם:
"אחרי שההתאהבות נגמרת,
החברות נשארת"
וכן, חברות זה אחד הדברים שהכי
חשובים לי במערכת יחסים.
וכן אני יודעת שזה לא משהו שנבנה
ביום או יומיים, אבל כמו שאנחנו בוחרים את החברים שלנו, לא במטרה בשביל להפוך
להיות זוג, פשוט הם נכנסים למעגל החברים.
לפעמים מתפתח מזה משהו אחר,
לפעמים לא.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
