כמו שתיכננתי נסעתי לבית של ההורים שלי ביום חמישי בערב.

אבא שלי עשה מפגש של הפלוגת מילואים שלו.

היה ממש נחמד, באמת אחלה חבר'ה, כל אחד.

אנשים פשוט הגיעו, מצפון הארץ (רמת הגולן) ועד מרכז הארץ (אין דרומיים בחבורה).

היה על האש, אחד החברים של אבא שלי ארגנטינאי, היה אחראי על הבשרים, והיה סוף הדרך.

חוץ מזה היו סלטים, פיתות, הדברים הרגילים.

אבא שלי הכין את האורז המפורסם שלו (אורז מדהים עם ירקות, משהו שווה בהחלט), וחמוצים, כשאחרונים נגמרו כבר במוצ"ש ע"י בני הבית.

שישי-שבת היו ממש רגועים.

נסעתי עם אמא שלי אחותי וחברה של אמא שלי לראות סרט בקניון סביונים (20 דקות מהבית). ראינו את 50 דייטים ראשונים.

האמת, לא סרט משהו, ציפיתי למשהו הרבה יותר מצחיק.

אני קוראת לזה סרט לוידיאו.

במיוחד היום שסרט בקולנוע עולה 33 ש"ח (לא קצת מוגזם?).

יש מישהו שאני מכירה, פעם היה חבר טוב שלי, אח"כ הפך להיות ידיד שלי והיום, היום הוא ממש עיצבן אותי  ככה שאין לי עדיין הגדרה בשבילו.

כבר הרבה זמן שהוא מעצבן אותי בהתנהגות שלו, אבל עד עכשיו  סלחתי לו. היום פשוט נמאס לי לאכול את כל השטויות שלו.

הבן אדם בא ואומר לי שאני כל הזמן בדיכאון, שאני חייבת לצאת מזה.

אתם, שאתם קוראים אותי כבר כמה חודשים טובים בטח יודעים שעוברת עלי כרגע תקופה לא קלה, אבל אני לא הייתי מדוכאת כל השנה, וגם עכשיו לא הייתי מגדירה את זה כמו מה שהיה לפני שבוע, המצב הרבה יותר טוב.

בכלל הסיפור איתו מתחיל לפני הרבה זמן, עבדנו יחד, אני מצאתי חן בעיני הוא מצא חן בעיני. יום אחד הוא אמר לי מה הוא מרגיש, ובגלל שהרגשתי אותו הדבר שאלתי אותו אם בא לו לצאת איתי. הוא סירב לי. כל חודש הנושא הזה היה עולה ויורד בצורה כזו. כשבכל פעם הוא זה שמעלה את הנושא, מספר לי כמה אני עושה לו את זה וכד'. אחרי הפעם השלישית ירדתי מהרעיון, גם יצאתי עם מישהו אחר שהוציא לי אותו בקלות מהראש.

אחרי כמה חודשים עזבתי את העבודה ועם החברים שלי משם נשארתי בקשר דרך המיילים וה-ICQ.

יום אחד הוא פשוט נעלם לי, לא נמצא ב-ICQ לא שולח לי מיילים יותר. שאלתי חבר משותף שלנו והוא אמר שאין לו מושג. ככה זה היה בערך חודשיים והוא חזר פתאום, עם תירוצים מוזרים.

חודש לפני שעברתי לב"ש הוא שוב סיפר לי מה הוא מרגיש. סרט, אני לא הרגשתי כמו שהוא, ואמרתי לו את זה בעדינות וגם ציינתי שאני הולכת לגור רחוק וגם אם הייתי מרגישה כמוהו אני לא בנויה לקשר ממרחק.

כשהיה לי חבר, הוא היה מתנהג כמו חבר או X קנאי. לא הייתה לו מילה טובה להגיד על החברה שהיה לי. בכל פעם שסיפרתי לו משהו, הוא לקח את זה לצד הכי שלילי שיכול להיות.

באחת הפעמים שנפרדנו וסיפרתי לו על זה הוא ממש שמח על זה. וכשחזרנו אח"כ הוא אמר לי שהוא לא מעריך אותי יותר בגלל זה.

בשיחות שהיו לי איתו בשנה האחרונה, סקס היה משום מה נושא דיי מרכזי בהן. ולי יש חבר, אני אף פעם לא העליתי את הנושא הזה לדיון, זה לא ממש עניינו. לו גם הייתה חברה באותה תקופה, אבל הוא כל הזמן היה טורח להזכיר לי כמה אני עושה לו את זה.

לפני שבוע בערך הוא שוב אמר לי איך הוא מרגיש, אמר לי שאני לא יוצאת לו מהראש (וזה מסביר למה הוא התנהג כמו חבר קנאי כשיצאתי עם חבר שלי=ה-X שלי, למרות שהוא הכחיש שהוא מרגיש אלי ככה). אמר שהוא חושב עלי המון, ושאל אם יש מצב לקשר. אמרתי לו שלא. הוא דיי נפגע מזה. הוא ידע אבל שרוב הסיכויים שזה מה שאני אענה לו.

היום ב-ICQ הוא רשם לי שאני כל השנה בדיכאון ושאני חייבת לצאת מזה.

וזה לא שאני מדברת איתו כל יום.

וזה לא שהוא יודע בדיוק מה קורה לי בחיים.

כבר מזמן הוא לא חבר טוב שלי.

כי חבר טוב שלי לא יעביר חודש בלי להרים אלי טלפון או לשאול מה קורה.

חבר טוב לא יצעק עלי כשאני לומדת במערכת שעות מטורפת למה אני לא מתקשרת אליו, למה אני לא באה לבקר, הוא גם לא יגיד לי שאני בדיכאון (גם אם זה נכון) והוא אמור לעודד אותי ולא לעצבן אותי.

עמית המכשף טוען שכל קשר שיש לגברים עם נשים יש בו משהו מעבר לסתם ידידות, במקרה הזה זה היה לגמרי נכון.

אני כמובן לא הייתי online מולו, אבל עיצבן אותי מה שהוא כתב (ואני מחשיבה את עצמי לבן אדם שלא מתעצבן בקלות, פשוט אלה היו הרבה דברים שהצטברו). כתבתי לו בחזרה שאין לי יותר מה לדבר איתו, שנמאס לי מזה שהוא חושב שאני בדיכאון כל הזמן.

לא יודעת אם הוא קרא את זה בכלל.

אבל מבחינתי הגיעו מים עד נפש.

אני לא מוציאה בדר"כ אנשים מהחיים שלי, אבל הפעם זה כבר עבר את גבול הטעם הטוב.

ונמאס לי, אני לא צריכה לסבול התנהגות כזו.

בטח שמתם לב לכמה שינויים קלים שחלו פה.

אז קיבלתי מתנה ליום הולדת שלי, מנוי פרו במתנה.

אני חושבת שזו הייתה המתנה הכי מקורית שקיבלתי ממישהו בשנים האחרונות (במשפחה שלי משום מה נותנים כסף, אבל אני לא מתלוננת).

זה עשה לי את היום!

יש פה כל כך הרבה דברים ואפשרויות, זה הופך את הכל למשהו הרבה יותר מעניין.

ורציתי להגיד תודה, אפילו שאמרתי לך במייל

באמת עשית לי את היום!

(טוב אני לא שאלתי אם אני יכולה לגלות מי נתן לי את המתנה המדהימה הזו, אז זה תלוי בך).

המון תודות לך!

נסעתי להורים שלי לחג.

לא הייתה לי כל סיבה להישאר בב"ש.

בשביל להיות לבד? לא נראה לי...

ערב שבועות, נסענו לחברים לארוחת חג. זה כבר הפך להיות מסורת כזו, כל שבועות אנחנו נפגשים איתם (ולא רק בשבועות) ועושים ארוחת חג חלבית חגיגית, כאשר כל אחת תורם משהו לכבודה, אני עשיתי פשטידת בצל מדהימה (טוב, לפחות לדעתי).

אחרי הארוחה יצאתי עם חבר טוב שלי למועדון של גייז'. חבר טוב שלי שמן הסתם הוא גיי, שיותר מחצה שנה לא ראיתי אותו. אני חושבת שנהניתי יותר מחברתו מאשר מהמועדון. המועדון, שנמצא במועדון התיאטרון, הפך להיות שם של דבר בת"א, מסתבר. מגיעים לשם מכל קצוות האוכלוסייה, מה שאומר שזה כבר לא רק של גייז' (פעם זה היה בעיקר רק הם), וגם שמו אבטחה כבדה על המקום (בערך 10 שומרים) וכן הגבילו את הכניסה ל-18+. בפעם האחרונה שהייתי שם זה היה אחר לגמרי. בגלל ריבוי הסטרייטים שם המוזיקה נעשתה לא משהו, תהיתי לאן נעלמה לה המוזיקה הפופית, שנות ה-80, לילה שלם ובלי שיר של ריטה, בלי שיר של עברי לידר. משהו לא בסדר פה. את הרימקסים שנשמעים יותר ויותר כמו טארנסים, או כמו שאותו חבר שלי קורא להם מוזיקת חדר כושר, אני לא ממש אוהבת. בכל זאת רקדתי עד שכאבו לי הרגליים ולא יכולתי יותר. מסקנה לפעם הבאה, לבוא עם נעלי ספורט, למרות הכל, לפחות ככה הרגליים שלי יחזרו שלמות ומתפקדות.

יצאנו משם בסביבות 5 וחצי בבוקר נסענו לבית שלי, ישבנו, שתינו קפה ועוגה (של אמא, שמנת ופירורים, משהו מיוחד). והם נסעו לביתם בת"א ואני התכוננתי להתקלח ולישון. שינה ראיתי רק בסביבות 7 בבוקר עד שאמא העירה אותי בסביבות 2 בצהריים.

השבוע כשהייתי בראיון באיזו חברת כוח אדם בב"ש, שלחו אותי משם לראיון בחברה בב"ש ונתנו לי המלצות איך להגיע. חולצה עם שרוולים, בעיה - אין לי דבר כזה בארון, וכן להוריד את הפירסינג שיש לי בגבה (כבר שנה עוד מעט).

אז היום בערב אחרי שיצא החג אמא שלי, אחותי ואני הלכנו לחפש לי חולצות נורמליות, לא חושפניות, יפות, עם שרוולים. מיותר לציין שאמא שילמה (כי לי כרגע אין כסף בכלל לצערי). בסוף מצאנו, 3 חולצות שחורות (שחור זה יפה?). ומשם נסענו ישר לרכבת.

מעצבן שבשעון קיץ הרכבת יוצאת מאוחר יותר, הגעתי לפה רק ברבע ל-12 (בלילה) שעה מאוחרת לכל הדיעות, גם שעה לא סבירה במיוחד לההסתובב בשכונה ג' בב"ש לבד (אבל לפחות ג יותר טובה מ-ד).

חזרתי לפה לאי-אלהשהם סידורים קלים.

מחר אני חוזרת לבית של ההורים שלי בערב כנראה.

אבא שלי עושה מפגש של הפלוגה שלו של המילואים אצלנו בחצר (הבית של ההורים שלי יושב כמעט על דונם דשא, מקום אידיאלי להתאספויות מסוג זה בערבים נעימים וקרירים). אז אני הולכת להיות שם ולעזור משהו, למרות שאני מאמינה שהגברים יעמדו על האש, ובכ"ז זה נחמד, אני מכירה את רוב האנשים מהפלוגת מילואים של אבא שלי (הם שולחים לי מיילים).

מה גם שאין לי מה לעשות בב"ש בסופ"ש הזה, לא מתאים לי להיות לבד.

נראה לי  שאחרי חודש וחצי שלא הייתי בבית, אני עושה השלמות, כאילו חסר לי משהו.

אני חושבת שמה שחסר לי זה חברה, כי להיות פה לבד זה ממש לא להיט.

אז, איך חגגתם את שבועות?

מקוה שנהניתם

שיהיה לכם המשך שבוע מדהים!

נסעתי לבקר את ההורים שלי.

חודש וחצי שכף רגלי לא דרכה בבית שלהם.

חשבתי שאני אהיה עסוקה בדברים מועילים.

אבל בסוף לא היה שום דבר.

מהדברים הגרועים שכתבתי בפוסט הקודם הם רק הפכו להיות יותר נוראים.

בבית של ההורים שלי חיכתה לי ערימה של מכתבים מכל מיני מקומות וכן, גם מביטוח לאומי. הם הודיעו לי, שהם מעקלים לי (כן אתם שומעים נכון) את החשבון בנק שלי, מסתבר שהם כבר שלחו כמה הודעות לפני של תשלום כלשהו, אבל אמא שלי לא נתנה לזה יחס מיוחד (הרי אני סטודנטית ואין לי איך לשלם סכומי כסף גדולים כמו 3000 ש"ח).

קודם כל נלחצתי עוד יותר ממה שכבר הייתי לחוצה, מרוב לחוץ לא הצלחתי לישון בכלל בלילה, בשני הלילות שהייתי שם. התקשרתי לחבר טוב שלי שהסביר לי לפרטי פרטים מה אני צריכה לעשות, וביום ראשון בבוקר (והייתי בלחץ מיום חמישי בערב בעניין) הלכתי להסדיר את עניין הביטוח לאומי אי שם ב-רמלה.

קודם כל הייתי צריכה להמציא את כל התלושי משכורת, בחודשים שכן עבדתי (ולא היו הרבה כאלה). הלכתי לחברה שעבדתי בה 4 חודשים, סבלתי שם נורא בעבודה, ונורא לא רציתי ללכת לשם, הייתי בטוחה שיעשו לי בעיות. בסוף היה ממש בסדר.

אמא שלי נידבה לי כסף כדי לשלם לביטוח לאומי, נתנה לי צ'ק פתוח. בסוף יצא שאני צריכה לשלם להם 2500 ש"ח, כל זה ירד מהחשבון של ההורים שלי. כמובן שלאבא שלי אין מושג קלוש על כל העניין הזה. הוא רק יודע שהלכתי להסדיר את העניין עם הביטוח לאומי, ושחבר טוב שלי הלווה לי כסף.

אולי חלק מכם ירימו גבה, אבל אבא שלי לא מעורב בניהול החשבונות בבית, העבודה הזו, בעצם כל העבודה של ניהול הבית שלנו נופל על אמא שלי. ואני לא ממש מסתדרת עם אבא שלי, כשאני פה בב"ש, הדברים רגועים יותר, אבל עבור עלי כמה שנים קשות איתו במיוחד השנתיים האחרונות שבהן גרתי בבית שלהם ועבדתי לסירוגין.

חבר טוב שלי, זה שהסביר לי מה עושים כש...

באמת אדם יקר מאוד לליבי, אחד האנשים שהכי כייף לי לדבר איתם, תמיד נמצא ומעודד. פשוט חלום של כל אמא, בן אדם מקסים. הוא מהמתעניינים במין הגברי, וזה ממש לא מפריע לי, כי דווקא יצא לי להיות הרבה יחד איתו במסיבות כאלו ואחרות של הקהילה. אני הברזתי לו ממצעד הגאווה שהיה באילת בסופ"ש האחרון, לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת לשם, אבל הוא החליט שאני חייבת לבוא למסיבה שיש ביום שלישי (ערב חג שבועות) והוא יעשה הכל כדי שאני אהיה שם.

יש לי מזל שיש לי חבר כזה. התקשרתי אליו ביום חמישי בלילה, זה בעצם היה יום שישי ב-4 בבוקר, כי לא הצלחתי להירדם וסיפרתי לו את כל הסיפור. הוא הרגיע אותי ואמר לי בדיוק מה צריך לעשות. אני ידעתי שהוא יודע, הוא עבר דברים יותר קשים ממני, תמיד טוב לשמוע ממישהו שהתנסה.

הוא אמר לי שעם ביטוח לאומי, עם המדינה עדיף שלא להתעסק.

תשלמי ותגמרי עם זה.

הוא גם אמר לי שאני צריכה לסגור את החשבון בנק שלי (שכרגע אין שם כלום ואני בחובה) כמה שיותר מהר ולעבור לבנק אחר. הוא יודע על מה הוא מדבר, הוא היה בסרט הזה.

אני חייבת לו תודה ענקית...

יום שבת, ארוחת צהריים אצל סבתא שלי, אמא של אמא שלי.

אנחנו, דודה שלי ובעלה לעתיד חזי.

פעם ראשונה שחזיתי בו עיני את דודה שלי מגיעה בזמן (מאחרת כרונית). חזי הוא דייקן, וגם טייס וגם מנהל ביה"ס תיכון באיזר יישוב בארץ.

היה אוכל טעים, לא דיברו על המצב הכלכלי שלי, אמא שלי דאגה להזהיר את המעורבים בדבר - סבא שלי, לא להעיז להזכיר ולו בקצת את הנושא. עבר בסר גמור.

חזי, פעם ראשונה שאני רואה אותו, באמת בן אדם מעניין, אבל עוד אין לי חוות דעת עמוקה עליו. אני משום מה טיפוס חשדן משהו, בודקת טוב טוב לפני שאני סומכת על מישהו (אבא שלי בדיוק ההיפך ממני, סומך על כולם כאיל ושכולם חברים שלו).

יצא לנו לדבר על עבודה, לימודים...

מה שכן, נראה לי שזו הפעם הראשונה שדודה שלי יוצאת עם מישהו רציני, מיושב בדעתו, חכם,  כשרוני...

אחרי הארוחה הזו הגיעה חצי אח של אמא שלי (הוא גם חצי אח של דודה שלי). סבתא שלי התחתנה פעם ראשונה עם מישהו וממנו היה לה ילד. ילד שגדל להיות אדם קצת מופרע (קצת זה בלשון המעטה). בקצרה אני אספר שהוא ישב בכלא על סמים, ואפילו ניסה להרעיל את סבא שלי. אמא שלי לא אוהבת אותו, גם סבא שלי לא, הם לא חושבים שבן אדם מסוגל להשתנות אחרי כל כך הרבה שנים. הוא אמנם השתפר בהתנהגות שלו אבל הכל הצגה. באמת בן אדם דו-פרצופי, אתה אף פעם לא יודע אם הוא מתכוון באמת למה שהוא אומר.

דודה שלי בקשר מאוד טוב איתו, גם אמא שלי וגם סבא שלי לא ממש מבינים למה. אולי דודה שלי קצת נאיבית בקטע הזה, אולי היא מאמינה שהוא ישתנה, מי יודע? סבא שלי אומר שהוא תמיד נמשך לאנשים שיש להם כסף, בגלל זה הוא נדבק לדודה שלי, כי יש לה, ולבעלה לעתיד יש הרבה יותר משיש לה.

אמא שלי לא הרגישה טוב כשהוא בא, גם סבתא שלי לא, אפילו שסבתא שלי היא זו שהזמינה אותו.

אגב, אני ואף אחד מהאחים שלי לא ידע על קיומו עד שאני עשיתי עבודת שורשים בגיל 13 ופתאום גיליתי שיש לאמא שלי חצי אח שהסתירו מאתנו במשך המון שנים, אני חושבת שבצדק, היום בדיעבד. אני לא רואה בו חצי דוד שלי, מעולם הוא לא התעניין בחיים של אמא שלי והמשפחה שלה, היה רואה אותה ואת אבא שלי רק בארועים משפחתיים. אני ראיתי אותו פעם ראשונה בכלל בגיל 20 בערך, קצת לפני שדודה שלי התחתנה בפעם הראשונה.

אני מבינה את הגישה של אמא שלי כבדהו וחשדהו. זה תופס מבחינתי לכל בן אדם שאני מכירה.

עליו הזהירו אותי מראש.

לסיכומו של עניין הארוחה הזו הייתה מאוד נחמדה, אחריה נסענו לניחום אבלים בשערי תקווה (זה אי שם ליד אריאל). ת'אמת שבצבא אחד החברים הכי טובים שלי גר שם, אני כבר ניתקתי את הקשר איתו מזמן, לא בכוונה, הקשר פשוט נותק, ובחודש האחרון היו לי המון חלומות עליו (אפילו שאנחנו לא מדברים 3 שנים כמעט). מוזר לא?

לימודים, הכל עכשיו נמצא בעצירה מבחינתי.

אם אני אלמד שוב לבגרות זה יהיה רק בביה"ס פרטי, שם אני בטוח אצליח.

כרגע, אין לי כוחות לזה, גם לא כסף.

אני צריכה להשקיע את כל הזמן והמרץ שלי בלמצוא עבודה, משימה מאוד לא פשוטה באיזור הדרום מסתבר.

פעם ראשונה שההורים שלי (או יותר נכון אמא שלי) מפעילים קשרים שלהם בשביל לנסות לעזור לי למצוא עבודה פה, כי ממש אין פה כלום.

אני מקווה למצוא עבודה, ולו רק כדי לא להגיע למצב כלכלי גרוע יותר ממה שיש עכשיו.

חוץ מזה שאני מעדיפה להישאר בדרום, הרבה יותר טוב לי פה, משום מה.

אפילו שאם אני עוברת למרכז, ידיד שלי יכול לסדר לי עבודה בטוחה בחברת אינטרנט (בתמיכה טכנית). אבל כמו שאמרתי, אני מעדיפה את הדרום. רק בספטמבר אני אדע מה ייקרה, אם אני אשאר בב"ש או לא, הכל תלוי באם אני אמצא עבודה או לא...

יום שלישי חג שבועות, חשבתי לכתוב משהו על החג, אבל משום מה לא נראה לי שזה ממש מעניין.

אני אישית אוהבת את חג שבועות.

אני שגדלתי במושב שיתופי, שוכרת איך בכל חג שבועות הייתה תהלוכה במושב ותצוגה של כל הביכורים של המושב, מכל תנובת המושב היה. עגלים שרק נולדו, פירות (ענבים, אבטיחים, אפרסקים ועוד) ומוצרי חלב לרוב. זה היה משהו מיוחד כזה. היו מביאים את הבצרת (זו מכונה שבוצרת את הענבים בכרם) וכל הילדים היו מטפסים עליה ומסתכלים על הבנוכו שלה. כל לילה היינו שומעים שהיא עובדת בבציר ענבים. היו מביאים טרקטורים, אפרוחים קטנים רכים וצהובים ותרנגולות.

פעם היו ימים...

בהם לאנשים עוד היה אכפת ממה שקורה.

היום כל זה נגוז ונעלם.

איזו ילדות הייתה לי ואיזו ילדות הייתה לאחותי...

שיהיה לכם חג שמח!