אין לי מצב רוח
שכבר אין כוח לכלום
לא לעבודה (מזל שאני עובדת רק מחר)
לא ללימודים
לא לעשות משהו בכלל
שנמאס לי (בפעם המי יודע כמה)
מזה שיש כלים בכיור בדרך קבע
שמפחיד להיכנס לשירותים ולמקלחת כי לשותפים שלי משום מה אין זמן לנקות אחריהם
ושבסוף יוצא שאני מנקה (כי אם מישהו יחטוף פה איזו מחלה זו בטוח אני ולא הם).
רק הכלים נשארו בכיור (אני ממש לא אוהבת להדיח כלים, אז להדיח את ערמות הכלים שהן אפילו לא שלי).
אחד מהדברים ששותפים צריכים הוא התחשבות ביתר דרי הבית
בדירה שלי הדבר הזה לא ממש מתקיים
אחרי חודש הבנתי שאני והם לא אוכלים אותם דברים בכלל
רק לדוגמא, בחלק שלהם בפריזר אפשר למצוא צ'יפס, המבורגרים, ומלאווח
אצלי: עוף, ירקות קפואים, ועוד עוף
במקרר המדפים שלהם מתביישים בבדידותם, עם חומוס פסטרמה ובירה
כשאצלי המדפים מפוצצים באוכל בדרך קבע (הרוב אגב ירקות).
אני מבשלת
הם אוכלים אוכל מוכן
ואני לא מוכנה להוציא כ"כ הרבה כסף על אוכל מוכן (הם ממש חיים מזה).
מילא אם אין לי כוח לבשל, אבל ביום יום?
האמת שאחד השותפים כ יש לו פעם בחודש ניסיונות להכין משהו
אבל עד כה ממה שיצא לי לטעום בחטף
זה, איך לומר, לא ערב לחיכי (בלשון המעטה)
או שהיו חסרים בזה תבלינים, או שהיו בזה יותר מדיי
הוא דוגל בשיטה של אני ממציא לבד.
לא טוב לו לקחת מתכונים מספר
והוא צוחק עלי כשהוא רואה אותי מסתובבת עם מתכון כלשהו במטבח
(ולפחות האוכל שלי יוצא טעים ככה)
אז צחקו עלי שאני מגדלת גינה במקרר (במיוחד באותו שבוע בו היו 3 חסות במקרר)
ושאני מגדלת לול תרנגולות במדף (נו יש לי הרבה עוף בבית, כל מיני חלקים).
וכן שאלו אותי למה אני שמה לחם בפריזר (כנראה מצפים ממני לאכול כיכר שלם לבדי תוך 3 ימים, אחרת זה מעלה עובש).
יש לנו ימים ספציפיים לכביסה
כאשר אני עושה כביסה בסופ"ש
זה מצחיק זה, בהתחשב שהמכונת כביסה שלי
מעניין מה יאמרו אלה כשאני אודיע להם שאני לא נשארת בב"ש
והדברים שלי (שהם הכי שמישים בבית) המיקרו והמכונת כביסה יעזבו אחר כבוד את ב"ש.
יש לנו הפרדה בין הקופסאות שימורים, לכל אחד יש מדף משלו לדברים הקטנים האלה שהוא קונה. אם זה קורנפלקס, ממתקים וחטיפים למיניהם (זה אצלם), פסטה כזו או אחרת, אורז.
בהתחלה עוד קנינו את הדברים האלה יחד.
אבל הפריע לי שקניתי אורז ויום אחרי שהייתי צריכה אותו לא היה, כי הם השתמשו ולא קנו חדש.
נפלא לגלות שנעלם לי אוכל מהמקרר או מהארון, אזי עשינו הפרדה.
אז אנחנו שותפים שרק גרים יחד
אבל אין לנו שום דבר משותף מלבד החשבונות של הדירה.
אני מסתכלת עכשיו על מחירים של דירות בת"א. זה מצחיק הדבר הזה, יכול לשגע. ואני רק מתעדכנת במחירים עכשיו. למה אנשים לא טורחים לכתוב מה גודל הדירה? להגדיר דירה כ-קטנה זה לא פרספקטיבה. ואיך זה ש350$ במודעה אחת זה 1300 בש"ח ובמודעה אחרת 1500 בש"ח? ולמה פתאום דירות ענתיקות בפלורנטין או בשכונת התקווה עולות כל כך הרבה? מה יש שם? זהב?
ואיך אנשים מצפים ממישהו לגור בחדר בגודל 12 מ"ר ששם יש גם מקלחת ומטבחון? איך אפשר לנשום שם בכלל? ומה פתאום עשו עניין מגלרייה, מה זה גלרייה למיטה? (הבנתי שזו מין הגבהה כזו באמצע הבית) אבל למה עושים מזה עניין? תקרות גבוהות? זה אמור לשנות לי גובה התקרה? אפשר לחשוב שאני הולכת לבנות מגדלים בתוך הדירה... ויש את האנשים האלה שלא כותבים מחיר, אנחנו סתם אמורים לנחש. או שרק רושמים את הפרטים הבנאליים במודעה ולא רושמים כלום בתוכן שלה (תמיד יש שורה של תוכן שתגרום למישהו לרצות לבוא ולבדוק).
החלק הכי מצחיק פה זה שבמחיר הזה אני יכולה להשכיר וילה בב"ש...
אבל מי רוצה לגור פה? מספיק איבדתי פה את עצמי...
היום אמא שלי הייתה ביד ושם החדש ואמרה לי שחובה להגיע לשם.
אמא שלי, שמסרבת בתוקף לדבר על אנשים גוססים או מתים, ובטח ובטח לא מדברת על השואה. היא אמרה לי שהאתר החדש עשה עליה רושם כל כך חזק עד שהיא דיברה איתי על זה ½ שעה!
לא הייתי בירושלים 4 שנים, מהיום שהשתחררתי (ולחשוב שהייתי שם כל יום במשך כמעט שנתיים).
האמת שידיד שלי מהצבא הזמין אותי לבוא ושהוא יראה לי את העיר, אולי עוד חודש וחצי זה יהיה רלוונטי, כרגע אני אמורה בכלל ללמוד לבגרות במתמטיקה.
משום מה בכל שנה כשמתקרב התאריך בו הגיל שלי משתנה, יש לי מין חשבון נפש כזה.
מה אני אוכל להגיד, המצב לא משהו אם להודות על האמת , יותר טוב משנה שעברה, זה בטוח, אבל בכלל לא אידיאלי.
אין לי חשק ללמוד, באמת שלא, ואני אוהבת ללמוד, כן גם מתמטיקה. אבל אפילו אין לי חשק לפתוח ספר.
אין לי חיים מלבד הלימודים והעבודה.
אם בשנה שעברה התולעת עשה לי את המוות, זה עכשיו הריק שעושה לי את המוות.
אני עוד מעט, בעצם למה עוד מעט, כבר יותר משנה מאז שאמרתי לתולעת שאני לא רוצה אותו בחיי שוב (זה אחרי שהוא ביקש שנחזור בפעם השלישית). טוב הוא עדיין מפציע פעם בכמה זמן לחיים שלי (ועל זה מסקנה לא להבטיח לאף אחד שנישאר ידידים במיוחד אם לא היו לכם מעולם נושאים משותפים).
משום מה לאנשים יש רושם שאני במצב תפוס. מה רשום עלי שלט? אני לא מבינה איך אנשים מגיעים למסקנה הזו בכלל.
לפחות השנה ביטוח לאומי לא רודפים אחרי, וגם לא הבנק (עם הבנק הסתדרתי).
אם הייתי יכולה הייתי בורחת מעצמי לאיזה שנה לפחות לעשות לעצמי סדר בראש.
לפני קצת יותר משנה ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, היום זה כבר לא ככה. התחום הלימודי לא השתנה, רק שעכשיו אני ממש לא רוצה ללמוד שום דבר. אני רק רוצה להתנדף מפה.
אז עוד מעט אני עובדת שנה.
אני גרה רחוק מכל מי שקרוב אלי ויקר לי, אם זה חברים ואם זו משפחה.
אני רוצה שהחיים שלי יהיו מלאים, ולא ריקים כל כך כמו שהם עכשיו.
מה למדתי השנה?
למדתי לחיות לבד בלי תמיכה של ההורים שלי (למרות שהם עזרו קצת פה ושם).
למדתי שאני לא רוצה יותר לחיות עם שותפים (ואבא שלי מתעצבן כל הזמן שאני עושה חשבונות, אבל הוא בחיים שלו לא חיי עם שותפים שהם לא משפחה, והוא טוען גם שכנראה אני בן אדם בלתי נסבל ובטוח שבגלל זה השותפים שלי לא סובלים אותי, כשזה בעצם אני זו שלא סובלת אותם, ורק שתבינו שהיום אבא שלי ואני מסתדרים לא רע בכלל).
למדתי שכאשר יש עצמאות פתאום אבא שלי לא יכול לבוא אלי באיומים, ושיש לי בית משלי להיות בו, והבית שלהם הוא כבר לא שלי.
למדתי שאני בן אדם חברותי למדיי ויש לי חברים מהעבודה, אבל אלה לא חברים טובים של לקפוץ לכוס קפה (חברים אינסטנט, רק לצורכי עבודה). רק 2 חברות טובות יש לי מהעבודה.
למדתי שצריך לעמוד על שלי בשביל לקבל את מה שאני רוצה, במיוחד בעבודה ושצריך ללמוד להיות נודניקים (למרות שזה ממש לא נעים), וכן צריכים להיות לפעמים אגואיסטים ואינטרסנטיים, אחרת ידרכו עלי.
למדתי שאין כמו ההרגשה שאתה מתקיים בזכות עצמך ולא שמישהו אחר משלם עבורך.
למדתי שלמרות פער הגילאים אחותי ואני מסתדרות מעולה (10 שנים מפרידות ביננו).
למדתי שההורים שלי לא חייבים לדעת מה המצב הכלכלי שלי, מה הייתה המשכורת שלי החודש וכמה כסף יש לי בבנק (זה לא עניינם מה יש לי או אין לי בבנק).
למדתי לחיות לבד בלי בן זוג שצמוד אלי 24/7 (זה טראומטי זה, אני לא אשכח את זה מהר).
דבר אחד שמפריע לי
שלא התקדמתי ולו צעד אחד למטרה שבה אני רוצה.
למדתי המון דברים, לא הכל אני זוכרת
אבל אף אחד מהם לא קירב אותי למה שאני רוצה לעצמי, למה שאני רוצה להיות
רק הרחיק אותי משם יותר
והיום אני לא מוצאת את עצמי בכלל
| 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
