החתונה של דודה שלי
ביום חמישי בערב, נסענו לנו כל המשפחה ליפו, לחגוג את החתונה (השניה) של דודה שלי.
החתונה הייתה בחמאם ביפו, מקום יפייפה למדיי, מעוצב בטוב טעם.
אמא שלי לחוצה כמו תמיד, ובגללה הלכנו לאיבוד מעט, כי אף אחד מאתנו לא ממש מכיר את יפו.
אבא שלי נסע עם אמא שלו וחבר שלה. הוא נסע אליהם בבוקר בכלל, כדי שאמא שלו תלך מספרה ותסתדר ולא תהיה מרושלת (כי יש לה נטייה להיות כזו, זה בא לה עם הגיל משום מה).
אבא שלי סיפר איך החבר של סבתא שלי יורד עליה כל הזמן בגלל שהיא לא זוכרת דברים ובגלל שלפעמים היא אומרת שטויות. זה מעצבן, כי הוא לא צריך להתנהג ככה. אבא שלי אמר שהוא היה איתה לבד והיה לו ממש נחמד (ואבא שלי לא אומר על יום עם אמא שלו נחמד סתם, בדר"כ הוא לא סובל להיות על ידה).
החתונה הייתה מוזרה משהו, הייתה שם פלצנות משהו, אני אישית לא ממש הרגשתי התרגשות כלשהי.
גם בחופה ההורים של הזוג לא עמדו ליד.
ובגלל שהחמאם מחולק לאולמות קטנים אז פיזרו את המשפחות.
האוכל היה נחמד, אבל לא יותר מזה.
הבופה היה מעולה.
אנשים הגיעו ממש רעבים, כי חיכו בערך שעתיים לחופה.
בעלה של דודה שלי, היה גרוש פעם ויש לו שתי בנות.
אפילו לא יצא לנו להכיר אותן לפני.
גם היום לא ממש, כי לא עשו הכרות רשמית (וזה מוזר, כי זו דודה שלי, אחות של אמא שלי, ואנחנו ראינו אותם הכי פחות מכל המשפחה).
הייתה מוזיקה כמובן, אבל רוב האנשים היו מבוגרים יחסית, ז"א היה שם רוב של 40 ומעלה (ויחסית אלי זה מבוגרים).
אני יצאתי החוצה, יחד עם אמא שלי ואחותי, וישבנו בחוץ, הייתה בריזה מהים, וסתם קשקשנו עם עוד אורחים שיצאו החוצה.
דווקא יצא שהלכנו דיי מאוחר.
במקור הייתי אמורה משם לנסוע לחגיגות ערב הגאווה, אבל ממש לא היה לי כוח. הייתי עייפה נורא.
גם למצעד לא הלכתי בסוף, לא היה לי כוח או חשק.
לא יודעת למה, נפלה עלי עייפות כזו.
לא היה בא לי להיטרטר שוב לת"א ובחזרה להורים שלי.
וגם ככה אין עלי יותר מדיי כסף בארנק (עד שאני אקבל את הכסף משבוע הספר זה יהיה אחרי העשירי).
ביום שבת הלכנו לאכול אצל סבתא שלי, הם קיבלו את כל האוכל שנשאר בחתונה (והיה דיי הרבה מסתבר).
אז היינו אנחנו, סבא וסבתא שלי, ודודה שלי ובעלה.
היה ממש נחמד, רק שהלכנו ממש מוקדם כי אחי היה צריך ללכת לעבודה.
הייתה שיחה מעניינת, שנסבה משום מה על רוחניות.
והזמינו אותי לבוא למסיבת סיום של מסיימי י"ב בביה"ס התיכון של עומר (מנהל הביה"ס הזמין אותי, נראה אם אני אבוא, זה היום).
זה מצחיק אותי לפעמים
או שאני לא רואה את דודה שלי המון זמן
או שפתאום אני רואה אותה ממש הרבה
מוזר לא?
תופעה מוזרה בשם זריקת כלבים
פשוט המון אנשים עושים את זה וזה כל כך עצוב.
ההורים שלי גרים במושב שנמצא ליד יער בן שמן, ובשבועות האחרונים במיוחד אחרי המקרים המצערים של נשיכות כלבים, נזרקו ביער המון, אבל ממש המון כלבים (מכל מיני מינים וגזעים).
אני לא מבינה איך אפשר לזרוק כלב, ולא משנה כמה חודשים או שנים הוא גדל אצל בבית.
למושב הגיעה כלבת אמסטף קטנטונת, גורה אולי בת 4 חודשים. מישהו הביא אותה וקשר אותה לעץ ליד המכולת.
היללות שלה קרעו את הלב.
היא כל כך רצתה תשומת לב.
והשאירו אותה שם בלי מים, בלי כלום.
איך אפשר?
אישה אחת מהמושב באה ונתנה לה אוכל ומים.
בסוף הזמינו לוכד כלבים (לא שהיה ממש מה ללכוד) כדי שיקח אותה לצער בעלי חיים.
רחמנות על כל הכלבים האלה שזורקים עכשיו ביערות.
ממש רחמנות.
ואח"כ מתפלאים גם שיש מקרי כלבת וכד'.
אנשים בלי לב...
ה-X
סיפר לי שאחותו חבר שלה קנו כלב חדש. ממש מתוק, אפילו קיבלתי תמונות שלו.
הצלחתי להוריד את כמות השיחות שלנו לפעם ביום.
וזה הרבה יותר טוב לי ככה.
הרבה פחות קרוב ממה שהיה מקודם.
אני חושבת שאני צריכה זמן לעצמי, גם כדי לחשוב בעצם לאן המערכת יחסים הזו הולכת, בכיוון הידידותי כמובן.
אני בטוחה שזה לא יכביד עלי כמו שזה היה מקודם.
עבודה
נראה לי אחד הדברים שהכי קשה למצוא בעיר הזו, זו עבודה.
השבוע חיפשתי בכל העיר (או לפחות במרכז שם יש יותר חיים) ואני באמת לא מבינה ממה אנשים בעיר הזו חיים.
אפילו במלצרות קשה למצוא עבודה.
וזה קשה ללכת לחפש עבודה ועם כל הרצון הטוב, להתקל בסירובים כל הזמן.
אני הגעתי למסקנה שעדיף לי לגור בב"ש ולעבוד בת"א.
הנסיעות ייצאו לי כמעט אותו הדבר.
המחייה פה הרבה יותר זולה.
ולפחות אני אעבוד במשהו ולא אשב בבית כל היום ואשתגע.
אמרתי את זה לאמא שלי שהיא דווקא ממש תומכת בעניין, אמרה לי "איך לא חשבנו על זה קודם".
בעצם לי לא מתאים לעזוב את ב"ש, אני אוהבת להיות פה, יש לי את הפינה שלי, את החיים שלי. למה לעזוב?
במרכז אין מצב שהייתי יכולה גם לשכור דירה וגם לחסוך כסף, הבדלים של שמיים וארץ מבחינת רמת המחייה. וראיתי את זה כשהייתי שבועיים בת"א.
בכלל אני לא אוהבת את הלחות שיש שם.
פה יבש, שקט, טוב לי.
להורים שלי יש חברה, היא בת 28.
אולי היא יותר קרובה לגיל שלי, אבל לי ממש אין דיבור איתה.
היא לא מצליחה להישאר בעבודה קבועה יותר מחצי שנה.
לדעתי יש לה יחסי אנוש גרועים לאללה, גם חברים אין לה הרבה, ועם המשפחה שלה היא כמעט ולא בקשר (סיפור ארוך) ככה שאין לה כמעט אף אחד בעולם.
ביום שישי היא סיפרה לאמא שלי ולי על הצרות שלה, במשך כמה שעות טובות היא סיפרה כמה רע לה וקשה לה בחיים.
כאב ראש היא עשתה לי, אני יצאתי החוצה בשלב מסויים.
ופתאום שמעתי את אמא שלי אומרת לה: מה את חושבת? שרק לך יש צרות בחיים? אני יכולה לעבור פה בית בית ותראי שלכל אחד יש תיק משלו.
ואז היא השתתקה ולא דיברה על זה יותר.
אני יכולה להבין שיש לה בעיה, אבל להפיל את זה על ההורים שלי כל הזמן, זה לא עסק.
גם כמה אפשר להתעסק ב"כמה אני מסכנה וכמה רע לי"?
זה לא בריא לכשעצמו.
אמרתי לאמא שלי מה אני חושבת עליה.
אין מצב שמישהו היה יודע את זה אם לא הייתי אומרת.
אני מדברת איתה כשהיא מתארחת אצלנו, אבל בפנים אני יודעת שאין לנו שום נושאי שיחה. באמת שלי אישית אין על מה לדבר איתה. היא פשוט לא בקו שלי, לא בכיוון ולא מתקרבת לשם.
אולי אני מאוד בררנית, אבל יש גבול לדברים שאני מעוניינת להתעסק בהם.
אני אוהבת לדבר עם אנשים שחושבים, ושחושבים בהגיון, ולא להיפך...
הנסיעה הבייתה והבת של...
צריך לחזור הבייתה.
הרכבת הראשונה יוצאת ב-10 וחצי בלילה, מאוחר, זה אומר שאני מגיעה לב"ש רק ב-11 וחצי.
הוא אמר לי שהבת שלו תהיה על הרכבת, הוא גם אמר לי שהיא קצת דומה לו (אפשר למצוא דימיון, אבל לא ממש).
ובמקרה ראיתי אותם, התיישבתי בקרון והם (אמא שלו והבת שלו) ישבו בכסאות לידי.
ממש במקרה.
יש לו ילדה מקסימה, ממש חמודה, היא ישנה כמעט כל הדרך לב"ש.
הדבר ש"טיפה" הפריע לי, זה שהילדה הייתה עצובה, בעצם זה לא התיאור המדוייק, היה לה עצב בעיניים, חוץ מזה היא נראתה כמו ילדה רגילה לגמרי.
אני יודעת פחות או יותר את השתלשלות הארועים, ולדעתי זה נורא שגרושתו משתמשת בילדה נגדו (זו התעללות לשמה, בילדה במיוחד)
לילדה בת 5 לא צריך להיות מבט כזה עצוב בעיניים.
שום דבר לא מצדיק את זה.
אני לא חיכיתי שם איתן, הלכתי הבייתה.
הרי אנחנו רק בחיתוליו של קשר ואין זה הזמן להסברים (במיוחד כשאין מה להסביר בדיוק).
לא יצא לי לראות אותו כמעט ובכלל.
השבוע יש לו 3 מבחנים, זה עומס רציני.
ואני לא יודעת כמה ייצא לי לראות אותו.
וזה משהו שאני כל כך רוצה.
לראות אותו קצת.
אני יודעת שאין לו זמן השבוע, זה לא מה שישנה לי את ההרגשה (אפילו שאני מבינה את זה).
יום שבת
אחת מגדולי המשוררים בארץ שלנו נפטרה.
נעמי שמר
כל כך הרבה שירים היא כתבה
כזו תרומה לתרבות שלנו.
והיא הלכה לה
לבלי שוב
מקווה שהיה לכם סופ"ש מדהים!
והמשך שבוע מדהים לא פחות