כן זה הפך אצלי להיות מצב תמידי, אני תמיד עייפה.

משום מה בעבודה אני בפוקוס שאני לא יודעת מאיפה זה בא לי.

אבל אחרי העבודה אין עם מי לדבר (לפחות רוב הזמן).

ידיד שלי, זה שהתחתן, התקשר אלי אתמול, הודה לי על זה שבאתי ועל המתנה (כסף תירגעו), כנראה שזה ממש היה חשוב לו (לא שחשבתי לרגע לא לבוא). הוא ואשתו נסעו לפראג לסופ"ש. לי היה כייף להיות שם. ומאוד נהניתי (אפילו שלא נשארנו עד הסוף).

כששאלתי את ידיד שלי מהעבודה עם הוא גם קיבל טלפון ממנו הוא אמר שלא.

בכלל כל הקטע הזה של אירועים הוא מוזר. אנשים מתחשבנים על כמה זה נתן, כמה ההוא נתן. מהמקובל לתת וכו'. ההורים שלי נותנים יחד כמה שאני נותנת לבד. הם חושבים שזה הרבה (וזה לא). כששאלתי חברים שלי הם אמרו שזה סכום יפה (ז"א לא מעט מדיי ולא הרבה מדיי). טוב הבאתי 300 ₪, זה סביר לאחד לא?

באוקטובר יש לנו חתונה שכל המשפחה מוזמנת, אמרתי להורים שלי מראש שאני נותנת מתנה בנפרד מהם, איזה בושות זה להביא יחד איתם...

זה לא שהם קמצנים (או אולי כן) אבל אני מביאה כמה שאני מרגישה לי נכון, ואם אני מרגישה שלא בא לי ללכת לאירוע זה או אחר אני פשוט לא אגיע. בינתיים רק חברים טובים שלי מתחתנים אז זה סבבה.

בעבודה האחמ"ש שלי יצא לחופש, והיום היה יום שקט למדיי. גם הר"צ שלי  בחופש (באילת) ככה שהיינו היום דיי לבד, חסרי סמכות אפשר לומר. לא שזה מפריע או משהו להיפך.

סיון, הנודניק, מציק לכולנו כרגיל, אתמול הר"צ שלנו העיר לו על ההתנהגות שלו, אז הוא התחיל פתאום להתנחמד אל כולם. אתמול בכלל הוא נדבק אלי בארוחת צהריים, איזה סיוט!

והיום הוא בכלל עבר כל גבול, טיפלתי באיזה לקוח במסגרת זה שאני נציגה בכירה (ומן הסתם יותר אחראית ויודעת יותר) הוא שמע שאני מתעסקת עם IE7 (הדפדפן החדש שהוציאה מייקרוסופט, ושלא תעיזו להתקין את זה בבית שלכם!) וישר קפץ ואמר לי מה לעשות.

אמרתי לו: קודם כל לא ביקשתי ממך עזרה, ושנית, אני נמצאת פה שנה ואתה פה רק 3 שבועות אז אל תתערב לי בעבודה כי יש לי יותר ניסיון משלך (כי האמת שאין לו ניסיון וגם אין לו מושג בעבודה שאנחנו עושים פה ורוב האנשים שמדברים איתו חוזרים לכל הצוות).

אח"כ הוא אמר לי שהפכתי לבן אדם ממש מגעיל (הוא אמר את זה באנגלית) ואני אמרתי לו בתגובה שיחס גורר יחס.

שלא יתקרב אלי ולא יתערב לי בעבודה, הניסיון שלו לעומת שלי שווה לאפס (בחיים הוא לא עבד בעבודה מסודרת ורק בשנה האחרונה הוא החליף 5 עבודות, אומר משהו).

בחדר כושר

האמת, ביום שני היה לי אימון על הפנים, המאמן שלי, להלן ייקרא מעכשיו השזי"ף (שזי"ף = שווה זיון פראי, לא המצאה שלי תירגעו, אבל אימצתי בחום) עשה לי אימון ממש קשה או מעצבן או שסתם הייתי עייפה אבל ממש לא היה לי כוח אליו.

לפעמים יש לי הרגשה שהוא שוכח שאני בחורה (אפשר לעשות דבר כזה?) כי אני מרימה משקלים גבוהים (יחסית לבחורה) והוא מאוד מעמיס עלי. מצד שני אחרי אימון איתו הרבה יותר קל לי לעשות אימון לבד (זה קורה יום אח"כ בדר"כ).

בכל מקרה אחרי חצי שעה של אימון, כשאני מתה מעייפות ועל כל דבר קטן אני מתווכחת איתו החלטתי שנמאס לי, בעצם הלך לי החשק להתאמן והמשכנו עוד רבע שעה עד שבאמת נמאס לי, אז אמרתי לו שמיציתי את השהות פה ושאני הולכת וביי. והלכתי. ביום שלישי לא ראיתי אותו.

ביום שלישי לא הגעתי לחד"כ (הייתה החתונה) וביום רביעי הגעתי. קודם כל השזיף מסתכל עלי גם כשאני לא שמה לב, וגם כשזה נראה לי שהוא לא מסתכל, הוא אמר לי "כשאת עובדת הרבה וישנה פחות את עושה לבד אימון הרבה יותר טוב", ואני נשבעת לכם שלא ראיתי אותו מסתכל עלי.

חוץ מזה שלפעמים הוא צוחק עלי אני לא יודעת אם בצחוק או ברצינות, סתם למשל אמרתי לו שבחתונה רקדתי 3 שעות ברצף (נו כי זה כייף) והוא אמר שהוא לא מאמין לי, כי אם אני מסוגלת לרקוד 3 שעות, אני בטוח מסוגלת לרוץ שעה (הבעיה שלרקוד אני אוהבת ולרוץ ממש לא). אמרתי לו שאם הוא לא מאמין לי אני מזמינה אותו לצאת איתי למועדון ולבחון את הסוגייה...

ויש את הקטע הזה שאני מורידה וצורבת דיסקים של ראפ בשבילו, וזה לא שהוא לא יודע להוריד שירים באינטרנט, אני עד עכשיו תוהה למה באמת הוא ביקש ממני את זה.

בכל מקרה הוא יהיה בסופ"ש הזה באילת (יש להם איזה מסיבת סוף שנה מההולמס).

ואני אני צריכה להשלים דחוף ש"ש.

שיהיה לכולנו סופ"ש קסום!

אתמול פגשתי בעבודה שלי מישהו ששירת איתי בצבא. סתם במקרה נתקלתי בו במסדרון, ואמרתי היי אתה מוכר לי מאיפשהו, והוא גם זכר אותי. אמר לי שהוא לא מאמין שהוא רואה אותי פה (רק שתבינו שנתיים ומשהו אני בתאגיד ומעולם לא ראיתי פה מישהו שאני מכירה ממקודם).

זה כזה מוזר, כי בצבא, הייתי תותחית במחשבים, והיום אני מרגישה סתם כמו עוד בורג קטן במערכת. הוא אמר לי שעד שהוא השתחרר עדיין ידעו מי אני והשתמשו בחומר שהשארתי אחריי (דברים שקשורים למחשבים, לא מה שאתם חושבים).

בכל אופן זה היה נחמד לפגוש אותו.

אתמול הלכתי גם לחתונה של ידיד שלי.

זה מישהו שהכרתי לפני 4 שנים בערך בעבודה אחרת והיחסים ביננו ידעו עליות ומורדות (והרבה כאסחים) אבל בסופו של דבר נשארנו חברים טובים.

הוא התחתן עם בחירת ליבו בגן אירועים בגליל ים (ליד הרצליה) מקום מדהים, אינטימי.

אני התאהבתי במקום, באמת, יצא לי להיות בכמה גני אירועים אבל מקום כזה עוד לא ראיתי (לא המוני כזה).

בכלל החתונה הייתה מאוד משפחתית, אני ממש הרגשתי כבוד שהוזמנתי, הרוב הגדול של האורחים היו משפחה וממש מעט חברים, אולי 250 איש היו שם.

לא נפגשנו 3 וחצי שנים, אבל אנחנו בקשר בטלפון ובאינטרנט, והדבר הראשון שהיה לו להגיד לי אחרי שבירכתי אותו במזל טוב, זה "כמה את יפה".

משום מה הרבה אנשים אומרים לי את זה לאחרונה (מיותר לציין שאני לא חושבת ככה).

אפילו שהלכתי לחתונה לבד (בלי בנזוג, יען כי אין לי, אבל לא מפריע לי) היה כייף לאללה, היה שם מישהו מהצוות שלי עם חברה שלו וישבנו וקשקשנו יחד, ורקדנו, ואכלנו. ובסוף הוא החזיר אותי הבייתה. זה כייף לנסוע בקבריולט, פשוט מרגישים מלכי הכביש (וכולם מסתכלים עליכם).

וכל זה קרה באותו יום

ככה במקרה פגשתי שני אנשים שלא ראיתי הרבה מאוד זמן

מיותר לציין שהלכתי לישון מאוחר ואני הרוגה מעייפות...

אבל זה היה שווה כל רגע מזה

לפעמים זה פשוט מדהים שאנחנו מכירים מישהו או מישהו, ופתאום הבן אדם הופך את עורו. לפעמים זו צביעות, לפעמים זו סתם סוציומטיות ואגואיסטיות.

מדובר במישהו שהכרתי בחדר כושר, נקרא לו סיון. ילד בן 20, שלא יודע מהחיים שלו. גר בת"א, הצליח להסתכסך עם השותפים שלו (אז לא הבנתי איך ולמה). אפילו חיפשתי דירה יחד איתו.

היום הוא עובד איתי באותה חברה, ולא רק, באותו צוות!.

בעבודה כמו שלי, כשאתם סגורים 9-11 שעות ביום במשרד עם עוד 8 אנשים בערך, אתה מכיר את האנשים שאיתך הכי טוב, כל השריטות יוצאות החוצה, אנחנו מכירים כולם את כולם ומסתדרים מי יותר ומי פחות.

בתוך שבועיים הבן אדם גרם לכל הצוות שלי לא לסבול אותו!

ולא רק זה גם אני וגם ידיד נוסף שלי מהצוות שאנחנו מכירים אותו מלפני לא ממש סובלים אותו בלשון המעטה. רק שאני קצת בוטה בהתנהגות שלי (התעלמות וכד') והוא נחמד יותר.

אני מודה, ואומרת תודה למי שלא יהיה, על זה שאנחנו לא גרים יחד באותו הבית!

אני לא רוצה לתאר לעצמי בכלל מה היה קורה אחרי שבועיים שהוא פה שגיליתי את הפרצוף האמיתי שלו.

ואלה דברים קטנים, רק פשוט בעבודה, כשאתה נמצא עם בן אדם 11 שעות בתוך אותו משרד הם בולטים יותר.

דוגמא, הוא כל הזמן מדבר על עצמו, על מה הוא עושה, מה הוא מתכנן לעשות. הוא חושב שכל הגברים בעולם מסתכלים רק עליו (כן והוא אמר לי את זה יותר מפעם אחת בכל מיני מקומות שונים), הוא חושב שרק הוא צודק ומה שהוא עושה זה נכון.

אחד הדברים שהכי עיצבנו אותי זה שהוא היה מגיע בבוקר ולא אומר לי שלום לא מתייחס אלי חצי יום, אבל פתאום כשהוא צריך ממני משהו הוא מתחיל להתנחמד אלי (להתנחמד, מילה חדשה מלשון להיות נחמד).

בשבוע הראשון הוא אמר לי שהאנשים בצוות הזה הם לא לרמה שלו, וגם ציין בפני כמה אנשים שהוא פשוט לא סובל. וכאילו מה אתה מכיר אותם שתי שניות וחצי???

הוא מזלזל בעבודה, בשבוע הראשון הוא איחר לעבודה כל יום וגם מההפסקות, עד שהר"צ שלי הודיע לו שאם הוא ממשיך ככה הוא מפוטר. והוא מדבר זוועה ללקוחות (אז מה אם הם עובדי חברה) וגורם להם להתעצבן (ואז הם מגיעים למישהו אחר בצוות וצועקים עליו).

אני לא מוכנה לכסתח עליו זה בטוח.

או למשל היום הוא בא אלי כולו מחייך ואומר לי שהוא חוזר לגור בת"א ושהוא מתחיל לחפש דירה עם שותפים. ועוד אומר לי נתראה במכון כושר (לא שאכפת לי, הוא גם ככה לא יגיע, זה הוכיח את עצמו בחודשים האחרונים). כאילו הוא חושב באמת שהוא לא יחליף איתי מילה במשך שבוע ופתאום כשיהיה לו משהו להגיד לי אני עוד אתייחס לזה???

אין הרבה מה להכביר במילים פה, אני נוקטת בשיטה הקיצונית של לחתוך לגמרי, ככה היום למשל שהייתה לנו הפסקת צהריים לא הלכתי לשבת איתו באותו שולחן הוא שאל ידיד שלי למה אני יושבת רחוק, והידיד שלי ענה לו תבין בעצמך, אז הוא אמר שאין לו מושג בגרוש.

לא אכפת לי יותר מה הוא חושב או עושה

הוא לא מעניין אותי יותר

הוא בטח ובטח לא נמצא בחוג החברים שלי יותר

אני לא מאמינה שלא ראיתי את הדברים האלה לפני כן