אני מצטערת על כך שאיבדנו את המשהו המיוחד שהיה לנו..רק בינינו...ואני מצטערת על הדרך בה זה קרה.
מצחיק לדבר בכזו דרמטיות והרבה לא יבינו,אבל אתה היית הידיד הכי טוב שלי,היית מבין,היית שותק,היית אומר דברים מטומטמים שהיו מעלים לי חיוך על הפנים.פשוט היית אתה.
ואולי עכשיו אני כבר לא אני ואתה כבר לא אתה...וזה מוזר,אבל בעיקר חבל...
הישיבות חסרות התוכן,הסמול טוק,המעבר השקט וחסר המשמעות במסדרון,השלום הקר,הניכור,ההבנה מצד שנינו שזה לעולם לא יחזור להיות כמו שהיה,ההכרה בכך שאיבדנו ואבדנו.
כל חלק כואב,אך החלק הגדול ביותר הוא שבתוך תוכי אני יודעת שזאת הייתה אשמתי,קשה להודות שטועים,ולא,לא אתוודה בפנייך כי זה לא יתן כלום,אז כאן,בחשכה בבלוג שכוח אל אני אודה ואצרח!זאת אני!
אני איבדתי אותך ולא אתה אותי,לעולם לא אתה.
ועכשיו במבטים חטופים אלייך ואל החברים החדשים שלך בחיוך אוכל להגיד שהם זכו.אולי כך היה צריך להיות,אולי הבחורה הזו צריכה אותך יותר ממני שתאיר את יומה,כי את יומי הערת במשך 6 שנים טובות.
אז תמיד אכאב על הצחוק בינכם,צחוק שהיה פעם לי ולך,על הסודות וההתלחששויות,על ההליכות בדרך הביתה והבילוי המתמיד אצלי בבית,על הרביצה חסר התועלת מול הטלוויזיה והמחשב במשך שעות וההרגשה שלא עשינו כלום היום אבל עדיין נהנו.
תמיד אתגעגע.
כשאני חושבת עלייך זה תמיד בחיוך...מלווה בדמעה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
