בימים אלה אני נושמת את נשימותיי האחרונות.
כן כן, ידידיי, אני גוססת. ובקרוב אמות. זה עניין של כמה שבועות, אולי אפילו פחות מזה, רק כמה ימים, אין לדעת.
כמה מלודרמטי מצידי, נכון? אופייני. מי שתמות היא זאת שתמיד חשבתי שהיא 'אני'. זאת שדווקא לפעמים חיבבתי. זאת שרק לאחרונה הרגשתי שקיבלתי קצת בחזרה, אחרי שנים של חושך. עם הביטחון הפנימי הזה, או הנוקשות (תלוי איך מסתכלים על זה, או מי).
במקומה תבוא אחרת, אני חדשה, אני עם סדר עדיפויות שונה (ככה אומרים הרי, אני עם 'פרספקטיבה').
למה לא לשמוח? למה הדמעות האלה פתאום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
