לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על אקזיסטנציאליזם ובתי שימוש


הגות ורוח במוח חולה - תענוג לכל מעיינת וקורא

Avatarכינוי: 

בן: 30

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015

כמה שירים


כמה פעמים עוד תכתוב

עד שהכל יצא החוצה

מתי כל זה ייגמר

כל העצב, החרדה, הכישלון?

 

'יא הומו' הם קראו בחצר בית הספר

בחלום שפעם חלמת

לך תשתין עליהם במקלחות המשותפות

שיראו איפה אתה היום

 

אין סוף לרגש

אין סוף לרע ולמכוער

אלה אותם פסי רכבת

זו אותה תחנה ישנה

 

עכשיו זה הזמן לשבת ולקרוא

כמה שירים

אלוהים אדירים

כמה מילים כבר כתבת

כמה סדקים שאפשר לדפדף

במראה הגדולה של החיים

נכתב על ידי , 26/3/2015 21:55   בקטגוריות אבסורד, יצירה, שירה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תוצאות האמת


רציתי להיות בת קול של דור

להדהד ברחוב לא מוכר

להעיר מהקבר את מזי הרעב

להיות משיח רוכב אליי הר



לא ביקשתי להיות סיסמה נבובה

שלט חוצות מלוכלך

פרסומת זולה שזוהרת בחושך

בת קול של דור שנשכח
נכתב על ידי , 21/3/2015 21:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



העקידה


"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."

 

***

 

 לאיציק לא הגיע להית נגביסט. כולם ידעו את זה. הוא היה קטן יותר מכולם, רגיש יותר מכולם, חלבי יותר מכולם... הוא היה נראה כמו פג ליד שאר הנגביסטים. אבי, המ"מ, בחר בו בלי קשר למציאות. הוא סתם אהב אותו יותר מאת כולם. הוא חשב שהוא שינה לו את החיים.

 כשהתחלנו את ההכשרה, איציק היה מופנם, שקט. לא דיבר עם אף-אחד. רק בכה כל הזמן כמה הוא לא רוצה להיות פה. רק ביקש לראות קב"ן, רופא, מג"ד, כל דבר שיוכל להוציא אותו מהמקום המחורבן שהוא הגיע אליו. בגלל זה אבי החליט לקחת אותו כפרויקט; התחיל כל הזמן לדבר איתו, לשכנע אותו, לפתוח אותו.  היה אפילו יום ראשון אחד שאיציק דפק נפקדות, אפילו אבא שלו לא הצליח להוציא אותו מהמיטה, אז אבי נסע עד לבית שלו כדי לשכנע אותו לחזור איתו לצבא. כשאיציק החליט בסוף שהוא רוצה להיות חייל, אבי כל-כך התרגש שהוא נתן לו את הנגב.

 תאכלס, אני מבין אותו. אבי היה קצין אידיאליסט כזה, אחד שיצא לפיקוד כדי באמת לגעת באנשים ולשנות אותם, הוא רצה להיות משהו בסגנון הקואווץ' קרטר של צה"ל. הוא היה מצד אחד בן-אדם של נאומי פאתוס פלצניים, אבל מצד שני תמיד הסתכל לך בעיניים כשהוא נואם אותם. הוא היה חודר לאנשים לנשמה. תמיד דאג לחיילים הבודדים, לאתיופים, לעולים החדשים, תמיד היה הכי מעורב במה קורה להם בבית ומה הם צריכים. הוא לא הסכים לוותר אפילו על החייל הכי בעייתי. אבל איציק היה הבייבי שלו, הוא תפס הכי הרבה מקום בלב שלו.

 איציק לא הסתדר עם הנגב. הוא תמיד היה מסתרבל איתו בתרגילים. תמיד פחדנו שכשאיציק ידלג כולנו נחטוף צרור בצלעות. זאת הייתה הבדיחה של המחלקה. אפילו איציק צחק ממנה.

 אבל כשהגיע 'צוק איתן' זה כבר לא היה מצחיק. היינו שם, בשטחי כינוס, חיילים צעירים שהרגע סיימו אימון מתקדם, ופתאום מצאו את עצמם מתכוננים לכניסה לעזה. תמיד אבי היה נואם כמה אנחנו צריכים להיות מוכנים, ושהעימות הבא נמצא ממש מעבר לפינה, ותמיד צחקנו על זה מאחורי הגב שלו. אבל שם זה חזר אלינו כמו בומרנג. הרגשנו הכי לא מוכנים בעולם. חיילים שכל יכולות הלחימה שלהם בשטח בנוי מתמצות בשלושה ימים בלש"ביה המסריחה של הבא"ח, ופתאום מצפים מאיתנו שנכבוש את עזה. המ"כים שלנו ניסו לאמן אותנו בשירוכימים של השטחי כינוס, וזה פשוט היה נראה כמו בדיחה. הם היו אבודים. אבל הכי אבוד היה איציק. אבי כל היום היה עסוק בשיט של קצינים, ואיציק פשוט לא ידע איך לאכול את הלחץ של עצמו. הוא לא ידע להתמודד עם זה שאבי לא שם כדי לדאוג לו. הוא היה אווט לגמרי.

 והמתח. כל יום מחדש עומדים בשני טורים, צובעים פנים, עולים על ציוד ומקבלים דחייה של עשרים וארבע שעות. כבר הפסקנו להאמין למה שאומרים לנו. בכל פעם שצבענו פנים כבר היינו מוציאים יחד עם הצבע חבילת מגבונים. זה הפך לבדיחה החדשה של המחלקה, מאז שלצחוק על איציק שהוא נגביסט גרוע נהיה יותר מפחיד ממצחיק.

 ואז הגיע הלילה שנכנסנו באמת. הבנו את זה במשפך, כשהמש"קית ת"ש עמדה ובדקה שלכולם יש דסקיות בנעליים, כדי שאם תעוף למישהו רגל אז ידעו של מי היא. כולם הוציאו פלאפונים והצטלמו ל"תמונה אחרונה" לפני שמשאירים אותם מאחור, ועברנו במשפך. אבי עמד שם ובדק שכולם עוברים.

 הגר, המש"קית ת"ש, שאלה את אבי אם יש לו עשרים ושמונה חיילים במחלקה מקצה לקצה, ומיד הבנו שמישהו חסר, ולא היה קשה לנחש מי.

 לא שמעתי את כל השיחה שלהם, אבל זה נראה מהצד כמו שיחת נאומים קלאסית של אבי. יד על הכתף, מבט בעיניים, דיבור חד ומהיר. איזה רוך וקושי שמצליפים לך בלב וגורמים לך לעשות כל מה שהוא ירצה שתעשה. ולא היה בן-אדם שהדבר הזה הצליח לקנות אותו יותר מאשר את איציק.

 אבל זה לא היה רק זה. ברגע שאבי ניגש לאיציק, לא הייתה לו באמת ברירה. אבי באמת שינה לו את החיים. הוציא אותו מהבוץ, הפך אותו לחייל. איציק היה חייב לו ביג טיים. לאכזב את אבי לא הייתה אופציה בשביל איציק.

 הכניסה שלנו לעזה הרגישה כמו מופע פירוטכני של הצבא החזק בעולם. פשוט פיצוצים בקצב מפחיד. זה הרגיש כאילו כל הצבא הגיע כדי להכניס את הפלוגה שלנו לעזה. הכל הרגיש קל מדי. אף חמאסניק לא העז להציץ מהמחבוא שלו. המתח והציפייה הפכו מהר לשיעמום. הרגשנו כאילו אנחנו במסע.

 גם הכניסה לבית, אחרי כל האימונים והמודלים והתרגולות, הרגישה פשוט מפגרת. נכנסו דרך חור בקיר לבית נטוש. לא היה לאנשים בפנים, בטח לא למחבלים. כשהשמש עלתה כבר כל המחלקה הייתה בתוך הבית, מחפים מכל החורים והפתחים. אף-אחד לא התקרב.

 אין מה לומר, ביום ההוא המלחמה נראתה כמו הדבר הכי משעמם ושגרתי בעולם. שתיים-שתיים בעמדות, חום אימים, שקט דביק ועייף. מדי פעם פיצוץ עמום נשמע מרחוק. כולם סחוטים, עטופים בווסטים ושכפ"צים, מתעפצים למוות. ממש לא המור"קים על גבעת התחמושת שאבי היה מספר לנו.

 כשירד החושך, המ"פ הגיע לבית ונתן לאבי פקודה פשוטה - לדלג לבית שמהצד השני של הרחוב. הוא חירטט איזה משהו על שליטה במרחב, ונתן לאבי תדריך מפורט של איך זה הולך לקרות. זיין וזיין את השכל, כמו שהוא הכי אהב לעשות, ובאמת הפך פעולה פשוטה של חמש דקות למינימום צליחת התעלה ביום כיפור.

 ראשונים דילגו אבי והרץ שלו, ומיד אחריהם איציק ואיסמעיל, הקלע. הכל הלך חלק. אבל כשהמ"פ עמד לצאת לדילוג, פיצוץ מטורף נשמע בבית שהם דילגו אליו. לא עברה שנייה ואש מקלעים התחילה לרסס כל כיוון - את הבית שלהם, את הרחוב, את הבית שלנו. כאילו החמאסניקים שמרו את כל האש שהם אגרו חמש שנים לרגע הזה.

 "הותקלנו!" נשמעה צעקה. כולם היו בהיסטריה. אף-אחד לא ידע מה לעשות. המ"כים ניסו לחלק פקודות, אבל אף-אחד לא שמע כלום.

 "יש פצועים?" המ"פ צעק לאבי, אבל אי-אפשר היה לשמוע תשובה.

 "יש פצועים?" הוא ניסה שוב.

 "יש פצועים?" הוא הגביר את הקול. ואז הוא נזכר שיש לו קשר.

 "יש פצועים בכוח?" הוא עלה מול אבי.

 "שלילי." נשמעה התשובה הקצרה והמרגיעה. "אני מזהה את האויב, אני בשטח נחות." הוא עלה שוב אחרי שתיקה קצרה.

 "תחתור למגע! חיפוי ואיגוף!" המ"פ צרח בקשר.

 זיהינו את אבי ואיציק בדלת של הבית ממול. הם ניסו לצעוק לנו משהו, הצביעו לכיון האויב, אבל לא הצלחנו לשמוע אותם. הפגיעות הלכו והתקרבו אל הפתח שהם עמדו בו. אבי אמר משהו לאיציק, והוא עמד קפוא. הוא החזיק את הנגב חזק ובהה ברחוב. אבי צעק לו באוזן, ואיציק התעשת. הוא הסתכל על מכונית בהמשך הרחוב, והתחיל לקחת נשימות עמוקות. בסוף אבי איבד את הסבלנות, שלח את היד אל הגב של איציק ודחף אותו החוצה.

 לרגע אחד איציק היה נראה כמו נגביסט אמיתי. הוא רץ אל המכונית באמוק, דפק את הדורגלים על הבגאז' והתחיל לרסס לכל הכיוונים.

 ואז פיצוץ הרים את הרכב באוויר. הוא היה ממולכד. איציק התפזר לכל הכיוונים, וחלקים שלו נחתו על הכביש שהפריד בין הבתים כמו גשם. אבי הסתכל על האיברים של איציק נוחתים על הארץ, ואני יכול להישבע שראיתי אותו מחייך. אי-אפשר להאשים אותו, הרי לרגע אחד שתי האהבות הגדולות של אבי התערבבו אחת בשנייה כל-כך חזק, שהיה אפשר באמת להאמין שאיציק והאדמה שהוא התפזר עליה הם פשוט אותו הדבר.

 

***

 

וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר."

נכתב על ידי , 12/3/2015 12:53   בקטגוריות אבסורד, אהבה, אידיאליזם, אלוהים, אלימות, אמונה, אנושות, יהדות, מוות, מלחמה, ציונות, קיום  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעומר ש אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עומר ש ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)