חתול רחוב

כמו בפרסומת של בושם - לאט, עם שיער מתנפנף ובשחור לבן,

עם שיר קיטש ברקע וקריינית סליזית בלחישות מחרמנות,

היא נכנסה לחיי.

הייתי ילד צעיר ופוחז,

היא אישה. לא צעירה ולא פוחזת.

בעודי נסחף אחריה כמו נוצה ברוח,

היא ידעה בדיוק מה היא עושה.

כשהייתי עיוור, היא הייתה עיניים.

כשהייתי אילם, היא הייתה פה.

כשהייתי אובד, היא הייתה מצפן.

היא לימדה אותי דברים שלא הייתי לומד אחרת.

למשל, לא לסמוך יותר מדי על אף אחד אף פעם.

גם מי שאתה הכי סומך עליו יכול להעיף עליך ואזת זכוכית יקרה,

לפספס, לפגוע בקיר ולומר "לא כיוונתי אלייך".

היא מצידה, העיפה עליי ואזת זכוכית מטאפורית,

הורידה לי את הראש ואפילו לא התנצלה.

אבל סלחתי.

היא הייתה עמוד האש והסיבה היחידה לקום בבוקר.

כשהיה קשה, היא הייתה מנחמת.

כשהיה טוב, היא הייתה דואגת שיהיה קשה.

את החגים בילינו כל אחד לחוד.

היא שם ואני לבד על הגג.

היינו נפגשים במקומות שלא קשורים לאף אחד,

שאף אחד לא ייראה אותנו.

היינו מתחרמנים באוטו וכשלא היה אף אחד בבית,

היינו שוכבים על המיטה הקטנה שהייתה לי אז.

עם הזמן, זה נהיה קשה מדי.

רצינו יותר ויותר ויכולנו פחות ופחות.

שברון הלב היה בלתי נמנע.

זה היה עניין של זמן, וגם הוא לא איחר מדי לבוא.

זה היה לפני כמה שנים, בערך בתקופה הזאת של השנה.

כל שנה אני נזכר.

פעם זה היה עושה אותי עצוב, כי איך איבדנו אותנו דווקא בתקופה הטובה בחיי.

אח"כ זה הייתי כועס על זה, כי איך הייתי כ"כ מטומטם.

עכשיו אני סתם תוהה.

מה היא עושה ועם מי היא עכשיו.

האם אי פעם אשמע ממנה שוב.

פעם הבטחנו לנו שגם אם נגמור בשנאה ובכעס, כשזה יירגע,

נדבר ונסגור את זה יפה.

האם היא עדיין כועסת ושונאת, או שגם לה זה עבר?

האם היא בכלל חושבת עליי לפעמים?

לפני כמה ימים היו קיבלתי 3 שיחות לטלפון הישן שלא עניתי להן.

אני לא סוחב אותו איתי, גם כך כולם משתמשים במספר החדש.

לא יכולתי שלא לתהות.

לא החלטתי אם אני רוצה שזאת תהיה היא או לא,

אבל הארורה הארורה הזאת לא יוצאת ממני.

לא אוהב אותה, לא שונא אותה.

לא שמח, לא עצוב.

לא אכפת לי במיוחד, רק שלפעמים, בתקופה הזאת של השנה,

היא צצה בזכרון.

לא נורא.

עוד שעה היא תיעלם שוב.