חתול רחוב

אלוהים כמה אני אוהב לחרמן אותה.

הכי כשהיא לא לידי. כשאין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנדון, כשאני יודע שכל מילה שאני כותב לה מעבירה בה רטט מטורף לכל אורך הגוף.

בלי להיות לידה אני יודע שהפטמות שלה מזדקרות, מחכות רק שאני אגע בהן כמו שרק אני יודע.

כותב לה דברי זימה וגסויות כמו שהיא אוהבת. מתאר בחלון שיחה לעיניה בלבד מה הייתי עושה לה לו היתה לידי.

גל של נוזלים חמים שוטף אותה שם למטה, ליד הדגדגן הזה שלה שהיא כל כך אוהבת שאני משחק בו, משתעשע איתו.

הסמיילים והאייקונים הסוטים האלה שאני שולח לה, שגורמים לה לחשוב על הדברים שהייתי עושה לה אם היתה לידי.

ואז, כשהיא נשברת, משנה מצב במסן ל"לא נמצא/ת", ואני יודע שהיא רצה לחדר שלה, סוגרת את הדלת ונועלת אותה במפתח,

שמה מוזיקה כדי שלא ישמעו אותה. ומתחילה לשפשף.

לשפשף בשבילי, חזק יותר, מהר יותר... עד שהיא גומרת.

ואז הSMS ממנה. "עכשיו גמרתי".

שולח אותי לשפשף בעצמי.

עד שאראה אותה שוב,

ואלמד אותה מה העונש על להתעלל ביצרים שלי.