חתול רחוב

הסיפור הוא על נערה עיוורת ששנאה את עצמה בגלל עיוורונה.
היא שנאה את כולם חוץ מהחבר האוהב שלה. הוא תמיד היה שם בשבילה.
אמרה פעם הנערה לחבר שלה "ביום שבו אוכל לראות את העולם, אתחתן איתך".
ביום מן הימים, מישהו תרם לה זוג עיניים. שהסירו את התחבושות היא יכלה לראות הכול, כולל את החבר שלה.
דבר ראשון, הוא שאל אותה "עכשיו שאת יכולה לראות את העולם. תתחתני איתי ? "
הנערה, התבוננה בחבר שלה וראתה שהוא עיוור. המראה של עפעפיו הסגורות היממו אותה. היא לא ציפתה לזה.
המחשבה שתאלץ להסתכל עליהם בשארית חייה גרמה לה לסרב להצעת הנישואים.
החבר שלה עזב בדמעות... ולאחר מספר ימים כתב לה פתק האומר:
"שמרי היטב על עינייך יקירתי מכיוון שטרם היו שלך, הן היו עיניי שלי "

כך פועל השכל האנושי לעיתים קרובות כאשר אנו משנים סטטוס בחיים.
רק מעטים זוכרים כיצד נראו חיינו לפני ומי עמד לצידנו במצבים הכי כואבים..

הורים מתחלקים לשני חלקים: אימא ואבא.
אימא מתחלקת בהמשך עוד לעקרת בית ואישה עובדת.

 בבית היא בנוסף לכך עוד מורכבת מרעייה, אם, טבחית, מנקה, מכבסת, קניינית,

 רואת חשבונות, מחנכת ... את השאר אינני זוכר,

 אבל אימא יודעת למנות עוד דברים, כמו למשל משרת, עבד וכו'.
אימא מצטיינת בזאת, שבדרך נס היא נמצאת בכמה מקומות בו זמנית,

 מסוגלת באותו רגע לחשוב על מאה דברים שונים בבת אחת, בזמן שהיא מבצעת עשר מטלות ביחד.
אני רואה במו עיניי איך היא אחרי חזרתה מעבודה שמה מים להרתחה על הגז ובינתיים בוחשת בצק בשביל הכנת פנקייקים.

 באותה עת כבר עובדת מכונת הכביסה שבה היא מחליפה חבילת כביסה אחרי חבילת כביסה,

 למעני היא ממציאה משפטים בצורת הודעה, קריאה ושאלה, וליעל שלנו היא עושה בוחן שבעל פה בכפל הגדול.

 לעובדה שבינתיים היא החליפה למשה'לה הקטן את החיתול והכינה לו סימילק עם קורנפלייקס לא שמתי לב.

 שתי עיניי לא מספיקות לי לזה. מפני שכאשר אחר כך אנו יושבים לאכול את ארוחת הערב,

האגוזים והפרג כבר טחונים בכדי שנוכל לשים אותם על הפנקייקים האפויים,

 ומכנסי הטרנינג שלי תפורים במקומות שבהם היו חורים חדשים.

שערותיה של יעלי כבר חפופות והכביסה תלויה במרפסת.
בסתר אני מתבונן באימא. יש לה באמת רק שתי ידיים ... ובכל זאת,

 כשהיא חוזרת הביתה מהעבודה, יש לה ביד אחת תיק אחד גדול ואחד קטן,

 ביד השניה שתי שקיות מלאות קניות וביד השלישית ... לא,

 הרי אמרתי כבר שיש לה רק שתי ידיים, היא נושאת את משה'לה ואת שמיכתו.

אבא לא מורכב ולא מתחלק. הוא נמצא במקום עבודתו ובבית, אבל בבית תמצאו אותו רק לעתים רחוקות.

 חוץ מארוחת בוקר וארוחת ערב כשהוא יושב על יד השולחן, הוא נמצא בדרך כלל בכורסה או על הספה,

 כולו מכוסה בעיתונים. הוא תמיד משאיר אחריו עקבות מסוימות כמו עיתון פתוח והפוך ואפר סיגריות,

 לעתים אפילו בתוך המאפרה. להבדיל מאימא, אף על פי שגם לו יש שתי ידיים, הוא חוזר הביתה בידיים ריקות.

 אם הוא יודע כפל אין לי מושג, אבל לכתוב הוא כנראה לא יודע, כי עוד אף פעם לא חתם לי על הערה ביומן.

 גם עדיין לא הסתבר למה הוא משתייך לקבוצת ההורים, כי לאסיפת הורים הוא אף פעם לא הולך

. המורה אמר כי אנחנו אמורים להרהר בעבודתם של הורינו תוך כדי כתיבת החיבור הזה.

 בבית הספר מצמידים את התלמיד שלא עובד כראוי או לא לומד לתלמיד חרוץ וטוב,

 בכדי שילמד ממנו משהו. לכן אני סבור, שבזמן החתונה מצמידים את הגברים לנשים

 בכדי שהן תלמדנה אותם משהו טוב וישפיעו עליהם בצורה חיובית.

 לצערי אימא שלי לא הצליחה במשימה זאת עד עצם היום הזה

לאישה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צווארה.
לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים.


מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר – הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא.
כך זה המשיך על בסיס יומי במשך שנתיים, כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.
כמובן שהכד המושלם היה גאה בהישגיו.
אבל הכד הסדוק היה מסכן ואומלל, הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שיכל לעשות רק חצי מהעבודה שהוא נועד לעשות.
יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה:
"אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך!"
האישה הזקנה חייכה ואמרה: "האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת פרחים? ולא בצד השני?"
"זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. ובכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקת אותם"

"במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן"

"אם לא היית כפי שאתה, לא היה החן הזה בתוך הבית"

לכל אחד מאיתנו יש את הפגמים המיוחדים לנו. אבל אלו הסדקים והפגמים של כל אחד ואחד מאתנו שעושים את חיינו יחד כה מעניינים ומספקים.

צריך להסתכל על כל אדם בזכות מה שהוא, ולהתבונן בטוב שבו.
אז, לכל חברי הסדוקים, שיהיה לכם יום נפלא ותמיד זכרו להריח את הפרחים בצד הדרך שלכם.

לאחר 21 שנות נישואין, אשתי רצתה שאצא לארוחה ולסרט עם אישה אחרת. היא אמרה,

"אני אוהבת אותך, אולם אני יודעת שהאישה האחרת הזו אוהבת אותך והייתה שמחה לבלות אתך מעט.
האישה האחרת שאשתי רצתה שאפגש עמה הייתה אימא שלי. אמי הייתה אלמנה מזה 19 שנים,

 אולם מחויבויות למשרה שלי ולשלושת ילדי אפשרו לי לבקר אותה מדי פעם בלבד.
באותו לילה התקשרתי כדי להזמינה לצאת לארוחה ולסרט.
"מה קרה, האם אתה חש בטוב?" היא שאלה.
אימי היא מסוג הנשים אשר חושדות ששיחת טל פון בשעת לילה מאוחרת או הזמנה מפתיעה, הן סימן לחדשות רעות.
"חשבתי שיהיה זה נעים לבלות אתך מעט," הגבתי לדבריה, "רק שנינו."

 היא חשבה על כך לרגע ואז אמרה, "אני רוצה בכך מאוד."
באותו יום שישי לאחר העבודה, כשנסעתי לאסוף אותה, היית מתוח מעט. כאשר הגעתי לביתה,

 שמתי לב שגם היא נראית מתוחה לקראת הפגישה שלנו.
היא חיכתה לי ליד הדלת לבושה במעילה.

היא סידרה את שערה והייתה לבושה בשמלה שלבשה לחגיגת יום הנישואין האחרון שלה.
היא חייכה ודומה כי פניה קרנו כפני מלאכים. "סיפרתי לחבריי

שאני עומדת לצאת לבלות עם בני, והם התרשמו מכך." היא אמרה, בעודה נכנסת למכונית.
"הם קצרי רוח לשמוע על הפגישה שלנו".

 נסענו למסעדה שאף-על-פי שלא הייתה אלגנטית, הייתה נחמדה וחמימה מאוד.
אמי אחזה בזרועי כמו הייתה אשת הנשיא. לאחר שהתיישבנו,

הייתי צריך להקריא את התפריט, כי העיניים שלה יכלו לקרוא רק אותיות גדולות.

 תוך כדי הקריאה, הרמתי את עיני וראיתי את אימא יושבת שם ובוהה בי.
חיוך של אושר נוס טל גי היה על שפתותיה.
"הייתה זו אני אשר נהגתי להקריא את התפריט כאשר היית קטן," היא אמרה.
"אם כך, הגיע הזמן שתירגעי ותניחי לי להשיב לך טובה," עניתי.
במהלך ארוחת הערב ניהלנו שיחה נעימה... שום דבר מיוחד,

לא יותר מלבד התעדכנות באירועים האחרונים אשר התרחשו בחיי כל אחד מאתנו.
דיברנו כל-כך הרבה שהפסדנו את הסרט.
כאשר הגענו לביתה מאוחר יותר, היא אמרה,

 "אני אצא עמך שוב, אך רק אם תיתן לי להזמין אותך." הסכמתי.
"איך הייתה הפגישה שלך לארוחה?" שאלה אשתי כאשר הגעתי הביתה.

 "נחמדה מאוד. הרבה יותר משיכולתי לדמיין," עניתי.
מספר ימים מאוחר יותר, אמי נפטרה מהתקף לב קשה. זה קרה כל-כך במפתיע,

 שלא הייתה לי הזדמנות לעשות משהו עבורה. זמן מה לאחר מכן, קיבלתי מעטפה עם העתק של קבלה ממסעדה,

מאותה מסעדה שאמי ואני סעדנו בה. בפתק מצורף היה רשום:

 "שילמתי חשבון זה מראש. לא הייתי בטוחה אם אוכל להיות שם;
בכל זאת, שילמתי עבור שתי מנות: אחת עבורך והשנייה עבור אשתך.
לא תדע לעולם איזו משמעות הייתה לאותו לילה עבורי.
אני אוהבת אותך, בן."
באותו רגע הבנתי את החשיבות שבאמירת "אני אוהב אותך",

 ושיש להקדיש לאלה האהובים עלינו את הזמן הראוי להם.

 שום דבר בחיים לא חשוב יותר מאשר המשפחה שלכם.