היא הסתכלה לו, ישר בתוך העיניים.

חומות, רגילות..

אבל עם עומק.

היא רצתה לדבר, לתאר, להסביר, להגיד.. את כל מה שהיא מרגישה אליו.

אבל פניו רק איבנו אותה, וגרמו לה להרגיש רצון עז שהאדמה תבלע אותה, ועם זאת היא לא יכלה להניע אף שריר בגופה.

היא חשה כיצד לחייה התלהטו, והיא חייכה במבוכה והרכינה את ראשה.

"טוב.. אני.. אני צריך ללכת"

"ביי" היא מלמלה ומבטה לא מש מנעליה.

"רגע, חכה!" מעין זעקת ייאוש, הדבר הכי ספונטני שעשתה בחייה, והיא התחרטה על כך מיד.

אבל היא חייבת להמשיך.

מבטו השואל נתן לה כוח, להתוודות על כל הרגשות שחשה כלפיו.

"אני.. אני לא יודעת מה זה אהבה, או מזה רגש של משיכה.. אבל.."

נשימה עמוקה.

"אני חושבת שזה מה שאני מרגישה אליך."

הפסקה.

התנשפות מהירה.

"אני.. כל פעם שאתה עובר לידי, אני מרגישה כמו האדם המאושר בעולם, אך יחד עם זאת האדם הכי אומלל בעולם. הלב שלי פועם בחזקה רק כשאני שומעת את שמך. אני.. אתה.. אני מצטערת.., לא הייתי צריכה להגיד את זה."

והיא עשתה את הדבר הקשה ביותר שעשתה עד כה.

היא הסתכלה לו בעיניים

היישר לתוך עיניו,

החומות, העמוקות.

והוא.. הוא רק חייך, חיוך עצוב.

"אני מצטער." אמר, והלך.

בלי מילה נוספת.