הבלוגי של טולי =]

בזמן הזה שהתפנה לי אספר כמה שאוכל... על פולין ועל עוד משהו בעקיפין..

אז ככה, פולין יפה, אומנם לא בכל האזורים שביקרנו אבל הירוק השולט בה מאוד יפה...

המסע לפולין ענה לי על כמה ציפיות שלי.

גיליתי שהאטימות שחשתי עד עכשיו לנושא השואה, היא אטימות נורמאלית לחלוטין מכיוון ששישים שנה חלפו מאז סוף המלחמה והתקופה הנוראה! האטימות לנושא נעלמה, אני מצופת בהמון שאלות בכל פעם מחדש.

למשל במחנה פלאשוב (למי שראה רשימת שינדלר ולא ידע את שם המחנה) קיימת וילה של מפקד המחנה לשעבר- אמון גאט שהיה יוצא למרפסתו ויורה באנשים שלא נראים לו... או סתם כי לא היה לו מצב רוח. היום חי בוילה הזו אדם (איך אפשר לחיות במקום כזה ולחשוב "הבית שלי נמצא על גופות אנשים", "הבית שלי נמצא על אדמה ארורה" וכו'...) אז יש מי שיגיד שאני מגזימה... וזכותו המלאה, אבל מה לעשות כך אני מרגישה!

המסע היה מאוד מרגש, בעיקר במיידאנק ואושויץ- בירקנאו. במיידאנק הבנתי את הקטעים שנבחרו בקפידה לטקס, המקום בו נגמר הדימיון והמציאות מתחילה ואז בשירת "התקוה" נחנקתי מבכי, לא בכיתי זה פשוט היה תקוע לי בגרון!

ובבירקנאו ישבנו בצריף נשים בחדר חשוך וקר, הקראנו שמות נספים, הנחנו פרח והדלקנו נר לזכרם. שם, בצריף באמת נשברתי, "הסכר נפרץ" והדמעות זלגו להן. בטקס שהעלתה קבוצה אחרת של המשלחת מאוד התרגשתי ואת "התקוה" צעקתי... גאה להיות יהודיה!

אז מפה לשם היה לנו זמן, בין אם זה באוטובוס או כמה שעות של קניות... אז לא ישבנו ובכינו כל השבוע הזה!

מצאתי אז הזמן והמקום להתרגש, לכאוב ולכעוס, מצאתי את הזמן לצחוק ולשמוח והגיע הזמן שבו התחרפנתי... בעזרה ותמיכה של המורים המלווים שהתחרפנו יפה מאוד וגררו רבים אחריהם!

פה אני מסיימת לרגע זה את החפירה על פולין ואמשיך אותה בפעם אחרת... ואדליף לכם על רעיון שחשבתי עליו ואני כנראה איישם... והרעיון הוא "יומן מסע"/ "יומנה של ילדה" - רעיון שכלל אינו קשור לפולין.

שבוע טוב לכולכם!