הבלוגי של טולי =]

התמוטטות העצבים שלי נבעה מכמה סיבות: 1. לא מצאנו מקום אחריי שחיפפו אותנו. 2. זה גרם לי ולטלוש לריב. 3. ראיתי אותה לבד, לא מנסה לדבר עם אף אחד מלבד מעייני... למרות שהכירה את הג'ינג'ית. 4. הייתי עייפה כי גררתי קרשים ואז חיפפו אותי וכל אחד ניסה לעשות ממני פורפרה...

אלו המניעים העיקריים להתמוטטות העצבים שלי.

בסה"כ נהנתי מאוד. הכרתי את הידידים של הג'ינג'ית (והם מאוד חמודים)..., שמחתי לראות שתיים מחברותיי (מעייני וג'ינג'ית), היה עם מי לדבר ולצחוק. ועוד כל מיני פרטים קטנים שהוסיפו לאוירה.

אבל למרות כל הכיף חברותיי ראו שאני מבואסת, למה להיות מבואס בל"ג כשאני עם חברים שלי, אתם שואלים? החברה הכי טובה שלי (טלוש) ישבה והתבודדה רב הערב, כשיכלה לדבר עם כמה אנשים שהיא מכירה ומחבבת (ג'ינג'ית). אני לא יכולה להנות כשאני רואה שלחברה שלי רע! קטעתי שיחות עם אנשים כדי לבוא ולהיות איתך, הרגשתי ממש רע, אין לך מושג כמה...

הבנתי שאת כר לא נותנת בי אמון וחבל שכך, צר לי על זהף אבל כדאי שתאמיני למה שאני כותבת לך פה!

הייתי עצובה כל פעם שהבחנתי בלבד שלך מול המדורה, ולא, לא דיברתי מאחוריי גבך, אני בסה"כ אמרתי למעייני מה עובר עליי, שחבל לי לראות אותך ככה... והיא הסכימה איתי.

אז בסה"כ נהנתי השנה... למרות שגם הרגשתי רע במשך המדורה, הרגשות של הנאה וחוסר הנאה היו שוות, אבל בחרתי את ההנאה. אני לא בן- אדם של דיכאון...

מקווה שתקחי מפה מסר כלשהוא... ואם לא אני אדאג להעביר לך אותו!

בזמן הזה שהתפנה לי אספר כמה שאוכל... על פולין ועל עוד משהו בעקיפין..

אז ככה, פולין יפה, אומנם לא בכל האזורים שביקרנו אבל הירוק השולט בה מאוד יפה...

המסע לפולין ענה לי על כמה ציפיות שלי.

גיליתי שהאטימות שחשתי עד עכשיו לנושא השואה, היא אטימות נורמאלית לחלוטין מכיוון ששישים שנה חלפו מאז סוף המלחמה והתקופה הנוראה! האטימות לנושא נעלמה, אני מצופת בהמון שאלות בכל פעם מחדש.

למשל במחנה פלאשוב (למי שראה רשימת שינדלר ולא ידע את שם המחנה) קיימת וילה של מפקד המחנה לשעבר- אמון גאט שהיה יוצא למרפסתו ויורה באנשים שלא נראים לו... או סתם כי לא היה לו מצב רוח. היום חי בוילה הזו אדם (איך אפשר לחיות במקום כזה ולחשוב "הבית שלי נמצא על גופות אנשים", "הבית שלי נמצא על אדמה ארורה" וכו'...) אז יש מי שיגיד שאני מגזימה... וזכותו המלאה, אבל מה לעשות כך אני מרגישה!

המסע היה מאוד מרגש, בעיקר במיידאנק ואושויץ- בירקנאו. במיידאנק הבנתי את הקטעים שנבחרו בקפידה לטקס, המקום בו נגמר הדימיון והמציאות מתחילה ואז בשירת "התקוה" נחנקתי מבכי, לא בכיתי זה פשוט היה תקוע לי בגרון!

ובבירקנאו ישבנו בצריף נשים בחדר חשוך וקר, הקראנו שמות נספים, הנחנו פרח והדלקנו נר לזכרם. שם, בצריף באמת נשברתי, "הסכר נפרץ" והדמעות זלגו להן. בטקס שהעלתה קבוצה אחרת של המשלחת מאוד התרגשתי ואת "התקוה" צעקתי... גאה להיות יהודיה!

אז מפה לשם היה לנו זמן, בין אם זה באוטובוס או כמה שעות של קניות... אז לא ישבנו ובכינו כל השבוע הזה!

מצאתי אז הזמן והמקום להתרגש, לכאוב ולכעוס, מצאתי את הזמן לצחוק ולשמוח והגיע הזמן שבו התחרפנתי... בעזרה ותמיכה של המורים המלווים שהתחרפנו יפה מאוד וגררו רבים אחריהם!

פה אני מסיימת לרגע זה את החפירה על פולין ואמשיך אותה בפעם אחרת... ואדליף לכם על רעיון שחשבתי עליו ואני כנראה איישם... והרעיון הוא "יומן מסע"/ "יומנה של ילדה" - רעיון שכלל אינו קשור לפולין.

שבוע טוב לכולכם!

היי, כאן למטה (פוסט אחד למטה למי שלא קלט)

יש הצהרה חשובה, בקיצור עדכנתי ושיפרתי אותה!

תמשיכו לבקר.