החיים הם לא שחור- לבן, יש להם גם גוונים אופטימים יוצאים מהכלל=]

זה מוזר טיפה, ללכת למוזיאון ולהציץ בתמונות.

אלפי ציורים של אומנים שמתו עוד לפני שנולדנו, עוד לפני שההורים שלנו נולדו.

על הציורים שלהם לרגע חרוט הרגע הזה של העבר, העבר הנקי הזה.. כשלא היו סמים, וילדים לא הרגו את השני ברחוב, וגברים לא אנסו נשים אלא להפך, סגדו להן..

ואיכשהו, תוך כדי הצפייה בתמונות הללו אנחנו מרגישים געגוע, מין נוסטלגיה.. למקום שלעולם לא היינו בו, לתקופה שמעולם לא חווינו. לאותם הימים,עוד מלפני שנולדנו כשהכל היה כל..כך אחר, שונה, תמים טיפה.

מכירים את הסיפורים של ג' לונדון? יש לו הרבה כאלו, הוא אהב במיוחד לכתוב על אנשים שמוצאים את עצמם במצב אבוד, ולתאר את המלחמה שלהם בגורלם.  אחד המוכרים זה הסיפור על החוקר ההוא שנסע לאלסקה, איבד את הכלבים שלו, איבד את כל המזון שלו והבין שפשוט לא נותר לו מה לעשות. אז הוא התקרבל בשלג והלך לישון. קבלת הגורל.

גורל? מה הוא בכלל? יש האומרים שזה מקשר בין לבבות תאומיים, אבל תחשבו.. המדענים טוענים שאין פתיתי שלג זהים. שלא קיים בעולם אף זוג פתיתי שלג זהים...אבל לנו, בשמיים כהים הכל נראה אותו הדבר. אולי גם אנחנו כך.. אנשים דומים אבל בפנים כל אחד שונה לגמרי מהשני, ולא קיימים זוג תואמים בכלל.. אז מה התאוריה הזו נכשלת?

מחשבות שנותרו לי בעקבות פרק נוסף של OZ.. לעולם לא חשבתי שסדרה שמראים בה איברי מין על ימין והשמאל, שמשקפת את האלימות ואת עד כמה שערך האדם נמוך בעיניי האחרים, תגרום לי לחשוב כלכך מוזר.

פוסט פילוסופי, אני עם עצמי:)