כולנו לובשים מסכות.
ואם יבוא אדם ויגידי "אני לא, אני אמיתי" לדעתי הוא משקר.
הרי אפילו כשאתם עצובים ולא רוצים להטריד את החברים שלכם אתם לובשים את המסכה של "כיף לי" ואף אחד לא שם לב מה שוקרה לכם מאחוריה,
או שכשאתם נבוכים ואתם מסתירים זאת אחרי מסכה של בדיחות ציניות.
כל מקרה בחיים הוא מסכה, כל מבט הוא לעיתים וילון שבא להפתח לפני הצגה גדולה שטרם החלה.
וכל מגע כמה שקר יהיה,הוא יותר מסתם פעולה גופנית.
ולעיתים המסכות פשוט נושרות, לעיתים אנחנו מתיאשים קמים וזורקים אותם לאויר, כאילו שהיו אוסף קלפים ובדיוק כמו באגדה שהקסימה את כולם בילדות אנחנו צועקים "עצרו! אתם רק קלפים!" וממשיכים הלאה.
כולנו לובשים מסכות
שמחות, עצובות, מבוימות, וקרובות אל הלב,
מסכות שבאות להסתיר, באות להפחית, באות להקצין.
"החיים הם תאטרון רבותי וכולנו רק בובות."
החוכמה זה לדעת להישאר עצמך אפילו כשהמסכה הוסרה. להיות חסין, לדעת שאתה זה אתה.
כי יש הרבה שמות והרבה כינוים, הרבה מעשים ואף יותר כוונות.
אבל האדם נשאר מי שהוא
כי אין מי שיחיה במקומו
ולגבי?
אני בתהליך הזה.
לדעת מי אני. אפילו כשמסכות שלי יעלמו אני אשאר חזקה. כי המסכה שלי לא רחוקה מהמציאות. וכשאני נראת שכיף לי, אני באמת שמחה אפילו עם קמצוץ העצב בלב - אני שמחה בגלל העצב, אני שמחה שאני יודעת להתאבס - שאני יודעת להרגיש ושאני יודעת להתמודד.
השלה התמידית למה אנשים לובשים מססכות "מדוכאות" ומקצינים אותן במעשיהם, ושמים מסכה על מסכה, מעמידים סביבם קיר ענק של עצב ושל דיכאון, קיר ענק של יאוש ופחד.
ובמקום לנסות להחריבו הם מתפחים ולא מסרבים לעזבו?
ולי..
אתם יכולים לקרוא לי
שרמוטה
(מלחיץ אה:P חחחחח עבדתי על זה קשה;)
ציצי = השראת מור *קרדיט*)
סבתא
דוסית
מה שלא יישתנה שאני עדיין
לנה=] (מסכה דומיננטית כזו עם המון פרצופים)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
:][: Eternal Smile :][:
