החיים הם לא שחור- לבן, יש להם גם גוונים אופטימים יוצאים מהכלל=]

אני גאון. כל החיים שלי נחשבתי לגאון. ההורים שלי ראו בי ילדת פלא, שמעולם אין בעיות איתה. אחת כזו שיוצאת כל הזמן עם חברים למועדונים, ים וקניונים, אבל עדיין מביאה ציונים לא מהעולם הזה הביתה. שימשתי מאין קרש הצלה להם עצמם..

דבר הם לא ידעו, שלא יצאתי לא לקניות ולא למסיבות. אולי פעם או פעמים לים אבל גם שם הייתי לבד. יצאתי רק אני והספרים. ולמדתי. מדי פעם הופיעה שאלה בתת מודע "האם זה טבעי?" - האם זה הגיוני שילדה תברח מבית מדי ערב בשביל ללמוד. אבל לא הייתה לי תשובה, כי לא ידעתי משו אחר. רק זה, וכלום מלבד זה.

הייתי זרה בביית. בשונה מהאחים שלי שהרגישו גם ככה אבל עשו לא מאט בעיות - ולפחות כך זכו לתשומת לב מההורים. אני לא היתי כזו.

הייתי נחנקת במעטפת הבעיות הפנימיות שיצרה המשפחה שלי, בומקום להתמודד כמו האחים שלי העדפתי להסתלק.אחרת אי אפשר היה לחיות. לא יכולתי להכריח את עצמי לשבת וללמוד למבחן, לכתוב ברכה ליומולדת של ידיד, או סתם לקרוא ספר כשבבית השתיקה הרועמת כאילו מסמנת "בקרוב.. בקרוב.. זה יקרה"

חברים גם לא היו לי, הרי מי יכול למצוא לעצמו חברים אם אי אפשר להזמין אותם הביתה. כלומר אפשר, אבל עדיף שלא. לעולם אין לדעת מתי בפעם הבאה יפרצו הורי בריב שותק כמו מהאלו שקורים מדי שבוע. כאשר האויר עצמו נחנק המתח הקר השורר בו.

מלחמות קרות שכאלו היו כואבות ומטרידות יותר מויכוחים רגילים. אתם יודעים, לדבר יותר מדי לא נורא כמו לשתוק. הייתי מעדיפה שההורים שלי יהיו כמו ההורים של אביטל, ידידה שלי מהכיתה. עליהם סיפרו שהם מעיפים דברים בבית, ולא מאט היתה אביטל מחסירה מהלימודים בגלל הצורך שלה להשאר עם אמה הבוכה, או בשביל לסדר את הבלגן שנוצר. קינאתי בה, כי הורי שתקו. שתקו אבל נלחמו בשקט. וזה היה מטריד. כשאתה יודע שנופלים עליך קסאמים אתה יודע בערך למה להתכונן, אתה יודע בערך מה יקרה ולמה לצפות, אבל כשמונחת לך בכיס פצצה מתקתקת שאינך יודע בכלל אם תפעל, מתי תפעל ועד כמה חזק הנזק שאלולה לגרום - זה מלחיץ יותר.

האחים שלי. תמיד היו הבלאגניסטים.

אחי הבכור השתמט מהצבא, הוא טען שאין מרצונו לתת משו למדינה הזו שהתייחסה אליו כאל חרא. אולי מבחינתו יש צדק בדברים אבל איני יודעת עד כמה. אחי סבל מדיכאון קשה כאשר היה בן גילי בערך, כנראה  מהמתח בבית והלחץ בלימודים, בשילוב עם גיל ההתבגרות. הורי טענו שהוא חייב פסיכולוג, ולאט לאט הוא התחיל לאמין בזה גם. הוא ניסה להתאבד פעמים בשני המקרים נתפס באמצע ובשני המקרים במקום עידוד קיבל מנת כעסים מכובדת מהורי. הם ראו בו כפוי טובה על יחס הטוב שנתנו לו. לבסוף הוא הבין שבלי פסיכולוג לא יוכל לצאת מזה. החיים דפקו אותו יותר מדי פעמים והוא רצה להראות להם שהוא לא סתם שמוק. הבעיה שאז הממשלה דפקה אותו. הסיבוכים הבירוקרטים לקחו ממנו יותר מדי. הסתבר שצריך לחתום עם חמישים ניירות, ולהשיג עוד עשרות חתימות בשביל לקבל תור אחד אצל הפסיכולוג. יותר מזה התהליך היה אלול לקחת יותר מחצי שנה. בנתים הצליח אחי לבצע ניסיון התאבדות נוסף, הוא התאשפז, ויצא בנס. אולי הדיכאון ירד ממנו קצת, אבל השנאה לממשלה שנתנה לו להגיע למצב של ניסיון שלישי לא נעלמה ואף גברה.

אחי השני הוא צל. לרוב אנחנו לא הבחנו בו בבית, רק כאשר זקוקים למשו יודעים טוב למצוא אותו. פעם הוא הבין שלהיות צל שכזה מעמיד אותו בתור קורבן מעולה ללחצים הסמוים של ההורים. לכן החליט למצוא פתרון לעלות את נוכחותו לפרק היום. זה התחיל בלחזור שיכור מדי ערב הביתה. אך כאשר במקום התייחסות שלה ציפה, אבי הגיש לו מפתח מהחדר האחורי, לשם הייתה כניסה נפרדת, הוא הבין שלא הכי אכפת להם, רק שלא יהווה מטרד. לאט לאט הוא הבין שההורים זקוקים להצלה ותשומת לב יותר ממנו, לכן פשוט נעלם שוב.  אני לא יודעתי מה איתו. הוא היה מופיע מדי לילה, מקיא מדי בוקר יום שבת בגינה האחורית, ונעלם לעוד כמה ימים. מדי פעם הוא חזר עם ריח עשן מבגדיו, לעיתים עם פצעים מסוג זה או אחר. אבל הוא תמיד חזר.

כמו כולנו

כולנו מנסים לברוח מהמציאות בה אנחנו נמצאים אבל לבסוף חוזרים.

ההורים שלי נעלמו יותר מדי בבעיות ביניהם. החוסר תקשורת שלהם ביניהם השפיע גם עליינו. התנתקנו אחד מהשני ומהחברים שלנו. לבסוף נכון אומרים, שההורים משפיעים על הילדים יותר ממה שהיו רוצים להשפיע לבד. נכון אומרים שהורים זה בעצם הדוגמא למה צפוי לילד בעתיד.

אם כך, כנראה שגם אני אהיה כמו אימי, נלחמת בקרב שקט עם חרב קרה מרוסקת בידי, מול המציאות המעגלית בה אני חיה, כאשר המפקד של הצבא הנגדי יהיה בעלי. ולעולם, לעולם לא נדבר בנינו, רק נרים את החרבות ונשלב אותם בתנועה מהירה. וכך לאורך החיים, עד שאחד יכנע ויילך.

להורים שלי זה קרה. הוא נכנע והלך. ועכשיו? המלחמה השקטה בבית נמשכת. בין אימא שלי לשיגעון שלאט לאט עוטף אותה, והיא לאט לאט מתמוגגת בו.

בקרוב אהיה בת 20, בקרוב לאחי הבכור תוולד ילדה, בקרוב תיהיה שנה לזכרו של האח השני שלי.

בקרוב יהיה לי מספיק אומץ להודות שהרגש שאני מרגישה כשנזכרת באבי הוא געגוע. געגוע לאדם שאולי מעולם לא הכרתי אבל התרגלתי שהוא קיים לי בחיים

בקרוב יהיה לי מספיק אומץ להודות שאימא צריכה עזרה. כי אינה נאחזת במציאות יותר, רק בטירוף.

בקרוב יהיה לי מספיק אומץ להכניס אותה לטיפול הזה, כי אני לא יודעת בעצמי אם זה הוגן להעיר אותה למציאות הזו ממנה אני בעצמי רוצה לברוח.

(C) מתוך "על הבמה" מעט לנה פיסמני (אנוכי) (C)