החזרת החיילים החטופים הביתה.
קצת אושר. קצת תקווה. קצת חששות. הם חיים? מה נראה? אנשים חיים חוזרים או ארונות גדולים עטופים בדגלי הארץ?
השאלות האלה העסיקו כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן...
בגלל שאני מניח שרוב מי שיקרא את זה כבר שמע על כל הדברים בחדשות , אני פשוט אספר את הסיפור מנקודת המבט שלי...
יום שני השבוע
הייתי עם המשפחה בחופשה בצפון.
היינו בעכו. רצינו לבקר בכל מיני מקומות. הגענו לקופה וראינו שאפשר יחד עם הכרטיסים לשלל המקומות בעכו גם לקנות כרטיס לראש הנקרה. מיד רצינו לקנות כרטיס גם לראש הנקרה.
כשהגענו לקופה והזמנו את הכרטיס וביקשנו גם לראש הנקרה אמרה לנו המוכרת "המקום סגור למבקרים עד ליום חמישי בשל חילופי החטופים בראש הנקרה".
כבר אז ידעתי שהאירוע הזה יעסיק אותי במשך השהות בבית סבתי בצפון.
בערב דיברנו קצת על כל הקטע עם החיילים.
בפעם הראשונה שמתי לב , שהבית של אלדד רגב ז"ל הוא במרחק של כפחות מדקה.
יום שלישי
לא קרה משהו מעניין במיוחד.
דיברנו הרבה על מה יקרה ביום רביעי. אח שלי אמר שהוא רוצה לקום בבוקר שלמחרת ולא לצאת לטייל כי הוא רוצה לראות מה שיקרה.
היום (רביעי) בבוקר
התעוררתי לקול טלוויזיה.
הבנתי שזה באמת קורה. ממש ברגעים האלו. ישר קמתי וצפיתי במה שקרה.
קצת לאחר ארוחת הבוקר הלכתי עם משפחתי לביתו של אלדד ז"ל בעקבות כך שאמרו בחדשות שאנשים מהאזור באים עם נר נשמה ששמים ליד התמונה.
באנו ושמנו נר נשמה מתחת לתמונתו.
באותו הרגע שהגעתי לאזור התחלתי להרגיש עצב מהול בשמחה קלה.
הדבר הראשון שראיתי זאת כמות האנשים והצלמים שהיו באזור. כולם רצו לעודד , לתמוך.
כולם רצו לעזור למשפחה שלו.
כולם היו יחד. כולם באו בשביל מטרה אחת. כולם היו כגוף אחד.
כשראיתי את הרצפה שמתחת לתמונה , עם כל הנרות שהיו שם , חשבתי ישר על שורה משיר מוכר.
"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן"
הנרות צעקו את צעקתו של עם ישראל. התומך במשפחות החללים ומחבק אותם.
במשך כל היום עקבנו אחרי החדשות ולפעמים קפצנו לביתו של אלדד ז"ל כדי לראות מה קורה.
אני לא יודע איך עבר אליכם היום אבל אני יודע שבשבילי , היום הזה היה אחד הימים היותר חשובים ומיוחדים בחיים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
