בבחירות הקודמות גוייסתי לשירותי אחת מן המפלגות. לא איחוד לאומי. לא מפד"ל. לא ש"ס.

גם לא ליכוד. לא עבודה. לא. גוייסתי לשורות מפלגת עלה ירוק. לא גייסו אותי בכוח. לא הכריחו אותי לפעול למענם. אפילו התשלום שהייתי אמור לקבל היה מותנה בכך שהם יעברו את אחוז החסימה, וגם אז- רק אולי הייתי מקבל כמה ג'ובות.

רק להבהיר- לא! לא הלכתי מטעמים אידיאולוגיים לפעול למען מפלגה שאני מאמין בה.

חברים סיפרו לי על אפשרות לעבוד, כשהגעתי למטה המפלגה סיפרו לי שלא בטוח שאקבל תשלום על עבודתי, אך מכיוון שכבר הייתי שם- זרמתי. באוירת הסוטול כמובן.

מילאו אותי בחומרי הסברה, פליירים, סטיקרים, ושלטים- קטנים וגדולים. ויצאתי לעבודה.

הייתי ממש הנר שמאיר באפלת איזור מגורי, האור שבקצה המנהרה, מול מודעות משמימות של "רק שרון יביא שלום" (חחחח..) ועוד שלטי מפלגת "העבודה" ושות', התנופפו בגאווה שלטי מפלגת "עלה ירוק".

הצומת הראשונה אליה הגעתי נראתה לי מאיימת מעט, בכל זאת, בחור ישיבה מוכר שידוע כבחור טוב, שקט, עם ראש על הכתפיים, קושר קשר עם מפלגת שיקצה כמו עלה ירוק? רחמנא ליצלן! . חיכיתי ליד הצומת, וברגע שראיתי שאין אנשים רצתי מהר לעבר הברזלים, הורדתי כמה משלטי ה"מפד"ל" שניתלו שם (למרות תמיכתי בהם, הם פוצצו את הצומת בשלטים שלהם, חשבתי שלא יזיק להם שלט אחד פחות..), ותליתי את שלטי "עלה ירוק" עם הכיתובית של "קנ", אותיות המפלגה, שהתנוססו בגאווה.

עוד לפני שהספקתי להתמתח בגאווה ולנפח את החזה בגאווה על הציבעוניות שאני מכניס לאיזור, שמתי לב שבעברו השני של הכביש מחכה מכונית. ליד ההגה יושב לו נציג המפד"ל באיזור שמתמודד על ראשות העירייה. אם היינו זרים אחד לשני הייתי מרגיש מבוכה קלה ובורח, אך משפחותינו מכירות היטב זו את זו, הורינו חברים, גדלתי עם בנו יחד במשך שנים באותו בית ספר.

פדיחות.

קיוותי שלמרות שמבטו היה מופנה אלי, הוא לא שם לב שזה אני, וברחתי כל עוד רוחי בי.

לקראת אחה"צ הגעתי לקלפי בתור משקיף. בחור גבוה, רציני, נראה אדם שקול לכל הדעות, חולצה מכופתרת יחד עם מכנס אלגנט.

"שלום, אני משקיף!" הודעתי להם בפעירות.

הם לא הבינו. ישבו שם משקיפים מטעם הליכוד, העבודה, המפד"ל, ועוד כל מיני משקיפים למיניהם. איזה עוד משקיף חסר כאן?

"עלה ירוק!" הודעתי להם, כשאני מבטא היטב את העי"ן וה"ירוק" במלרע חזק.

שניה לאחר מבטי ההלם, יכולתי להבחין בחיוכים המתפשטים בזויות הפה.

וכך, לקול צחוקם הרם והמבטים שניסו לבחון אותי, התיישבתי לי בגאווה.

המשך הערב היה משעשע להפליא. הם בדקו שעיני לא אדומות מידי ושאני לא רואה כפול, הכל כדי לראות שאני כשיר לספור את קולות המצביעים כמובן.

אחת המשקיפות, פולנייה מבוגרת שייצגה את אירגון הנשים הדתיות מטעם המפד"ל, החליטה להתעלק עלי ולא הפסיקה לתחקר אותי, כל השאלות ששאר המשקיפים שמרו בבטן והתביישו לשאול נתנו דרור דרך פיה המלוכלך והחצוף של אותה ייקית מצחיקה. לאחר שהיא ביררה את מקום לימודי- אחת הישיבות היותר נחשבות בארץ, בלי להסס היא לקחה את הסלולרי שברשותה והתקשרה לבעלה תוך כדי קריאות רמות: "מוישי! בוא עכשיו לקלפי! עכשיו! אתה לא תאמין מה יש פה!! אתה יודע מה יש פה?? בחור רציני שלומד ב*** ומשקיף של איזו מפלגה הוא? נו, תנחש!! עלה ירוק!!! כן, כן, הוא לומד ב***!!!", אני שהרגשתי כמו בבון בגן חיות, חיכיתי שהיא תזרוק לי אוכל ובהיתי בה בתדהמה. היא חייכה אלי כמו שמחייכים ליליד אפריקני שחי ביערות גשם.

בעלה הגיע. הייתי בטוח שיביא עימו מצלמה כדי להצטלם עם היצור הנדיר שנקרה בדרכו.

עד היום שוכבות לי על השולחן ערימות של פתקי המפלגה, "קנ", אני משתמש בהם כפתקיות, או סימניות לספרים.

מספרים שבהתחלה הם רצו לרשום על הפתקים "כן" אך בגלל שהיו מסטולים יצא להם "קנ".

שבוע לאחר הבחירות הזמינו אותי פעילי המפלגה וראשיה למסיבת ניחומים, לא אספר מה עישנו שם במסיבה, רק אומר שלא הגעתי לשם.