אני זוכר את אותה תקופה, שכיום במבט לאחור- אני צריך לקמט את המצח ולנסות להיזכר הרבה זמן עד שאני רואה בעיני רוחי את הפרטים הקטנים עולים מחדש, אני זוכר אותך, אני זוכר איך הרגשתי חופשי ופרוע, חופשי מכל עול מצוות, חופשי מהתפילות, מהמצוות, מכל מהמשפחה, מהחובות, מהזכויות.

בדיוק אז התחלתי להביט על עצמי יותר במראה, הוצאתי ממעמקי ארון העיצוב שיער של אמא את שלל קופסאות הג'לים השונים ובחנתי מה כל אחד עושה לשיער שלי. קוצים. מאפרה. מראה זרוק. מראה רטוב.

חיטטתי בארון של אחי והוצאתי ממנו כמה חולצות צמודות שהבליטו את השרירים שגידלתי כמה חודשים לפני כן במכון כושר. ויצאתי.

הכרתי חברים חדשים, הכרתי חברות חדשות, הכרתי עולמות חדשים, שונים ומשונים, הכרתי אותך. שלום שלום, לא יותר מזה, עד שאזרת אומץ ופתחת בקשר, סיפרתי שנדלקת עלי מ"הרגע הראשון" שראית אותי. המשכנו לדבר, בתחילה על גבי המקלדת, אחר כך בשיחות טלפון ארוכות שנמשכו לאור הבוקר, נפגשנו כמה פעמים תוך כדי, אבל עם כל החבר'ה, כך שלא הספקנו לדבר יותר מידי ולבלות קצת לבד.

את היית בוגרת, חכמה, הרבה יותר ממני. ההצלחה והפרסום שלה זכית באותו זמן, וגם היום, לא סיבבה ועדיין לא מצליחה לסובב אותך.

התחלתי להרגיש משהו. כלומר- כבר אחרי ההתחלה הרגשתי רגשי חיבה עזים. אבל פתאום.. פתאום הרגשתי משהו שונה, הרגשתי חיבה כזאת שלא חשתי בחיים, הרגשתי את כל רמ"ח איברייך וכל שס"ה גידייך כחלק ממני, הרגשתי אותך בכל מאודי, הרגשתי רגש חדש שלא הכרתי בעבר.

לא ראיתי דבר, לא חשתי דבר, לא שמעתי דבר, רק דמותך הייתי לנגד עיני.

הקשר הלך והתהדק, אנחנו- הלכנו והתהדקנו. זוכרת? 

ואז הגיע משפט האל"פים, משפט שלושת האל"פים המפורסם. אא"א. אני אוהב אותך.

את אמרת את זה קודם, אבל הרגשנו רגשות זהים אחד כלפי השני.

אני זוכר את הויכוחים הקטנים של מי אוהב יותר,

"אני אוהב אותך יותר", "לא! אני יותר!" וכו' וכו'..

נפגשנו עוד כמה פעמים, בקיונים, ברחובות תל אביב ההומים מאדם ומזיהום המכוניות. התקרבנו. פיזית.

ואז קבענו להפגש בשקט, לא במקום הומה, שנוכל להתקרב עוד קצת יותר.

דוד הסיע אותי אליך, את חיכית לי, על הגג של עזריאלי.

היינו שני צעירים קטנים שמנסים לבלוע את החיים בפה פעור וכמה שיותר מהר.

יצאת לקראתי בחיבוק גדול, ועלינו לשבת לנו על הגג. לא היה שם אף אחד. רק אנחנו. וגם חייל אחד וחברה שלו שעמדו מרחוק חבוקים והתנשקו תכופות.

את ישבת שם, כשהשיער המחומצן שלך גולש על כולך, החיוך הרחב שלך ממלא את כל הבעתך, וידך שטיילה עלי.
לא הספקנו לדבר יותר מידי עד שהרגשתי את השפתיים שלך על שלי. מצטער שנרתעתי קצת, פשוט אני לא הייתי רגיל לדברים כאלו כמוך, בכל זאת- גדלנו בבתים שונים.

אהבנו. אהבנו עד כלות נשמתנו.

אבל אז נאלצתי לגמור את האהבה. לגדוע אותה.

אני לא התכוונתי שתבכי כל כך, לא רציתי שבגלל תעצרי את הקריירה הגדולה שחיכתה לך בעולם הגדול.. פשוט חיכה לי עתיד אחר, פשוט האלוהים שלי שלא רצית להכיר אותו זימן לי נתיבים אחרים.

שלא תחשבי שלא היה לי קשה, כל הימים שבאו אחר כך.. כל אימת שהשמש נטתה לשקוע הזיכרונות התחלו להאיר בי, להאיר בי חשכה. לא רק את בכית.

לא יודע מאיפה אזרתי את האומץ לעשות את הצעד הזה. לא יודע. זה היה ממש כוח עליון שסובב את הכל בעל כורחי.

אני יודע שבסוף התגברת. שמעתי ממכרים אחרים שאמרת שאת חייבת למצוא לך מישהו אחר כדי להתנחם, בינתיים.

שנה אחר כך שלחתי לך מייל, כשכבר הייתי בעולם אחר, במציאות שונה, כשאת הקוצים החליפו הציציות, אני יודע שקראת אותו עשרות פעמים, אני יודע. הוא סיפר לי. אני יודע שחזרת לבכות. ואני מבין למה לא החזרת לי מייל.

עברו כמה וכמה שנים. וחשבתי ששכחתי. אבל קשה לשכוח באמת, זה לא קל. לא מזמן ראיתי את תמונותיך, עומדת מול הקהל העצום שהביט בך, את המשכת בחייך, ממשיכה בגל הפרסום האדיר שלה את זוכה, ובצדק. לרגע הרגשתי את רפרוף השפתיים על שפתיי. לרגע חשתי בשנית את פרפורי הלב שלפני כל שיחה איתך.

את גילית לי אהבה מה היא. הכרת לי את הרגש הזה שסוחף אותך עד שד עצמותיך.

ולא. עוד לא שכחתי את הפרפורים האלה. אני עדיין מחכה שמישהי תגרום לי להרגיש ככה.