ישבנו ודיברנו, כמו תמיד, שלום שלום,

-איך אצלך?

-בסדר, ב"ה..  ואתה?

- אתה יודע, כרגיל..

לא יודע איך התגלגלה השיחה, אבל איכשהו הגענו לדבר על קומוניזם ומשם על מלחמת העולם השניה ומשם על השואה ומשם עליך.

אף פעם לא סיפרת את הסיפור שלך, אף אחד לא באמת יודע איפה היית שם ובאילו מקומות מסתור התחבאת, אפילו המשפחה הכי קרובה שלך. אתה לא רצית אף פעם לספר.

רק זרקת לי מילים מידי פעם. עצמות שחוקות.

כל אימת שהפטרתי בפניך על הדחיה שיש לי מדגים, סטייקים, בשר טחון, חצילים, פטריות ועוד כל מיני מאכלים שלעולם לא אכניס לפי, אתה היית מרים גבה במין התנשאות ששמורה רק למבוגרים שבינינו, מבט כזה של- 'נו, שוין.. הוא עוד צעיר'. לעיתים רחוקות, כשהרגשנו קצת קרובים היית זורק לי- "אני.. אני כשלא היה מה לאכול הייתי אוכל הכל!.. כל מה שיכולתי..". וכזרקתי לעבר הגיפלטע-פיש פרצוץ מזועזע מפיסת הדג שטחנו לו את הצורה עם קריאות- "בעעע.. איכס!", אתה היית מחייך ומספר שפעם היית אוכל דברים הרבה יותר מגעילים, אז לא הרבה דברים עוד מצליחים להגעיל אותך.

כולנו יודעים שעברת את השואה האיומה הזו. אבל לאף אחד אין את האומץ לשאול אותך מה באמת קרה.

והיום, היום ישבנו שנינו ודיברנו. התחלת לספר לי על החיים בעיירה ששם, על גבול פולין-אוקראינה, על איך האזעקות זעקו על פלישת הגרמנים, ואיך ברחתם כל עוד רוחכם בכם, על התוהו ובוהו ששרר שם, על הילדים שלא מצאו את הוריהם שברחו בלי להביט אחורה, על הפצצות שנפלו ללא הרף לידכם, על הילדים שהתחבאו ביערות.  'אז מה, איך הצלחת להתחבאות שם כל כך הרבה זמן?' שאלתי, והעיניים שרק פעמים בודדות זכיתי לראות אותם אדומות היישירו אלי מבט, הדמיונות פרחו, המציאות חזרה, ואתה הנפת את ידך בביטול ואמרת לי לעזוב. עזבתי.

בשבילנו יום השואה הוא לא רק יום אחד בשנה. אנחנו עוברים אותו כל השנה. הסיוטים, החיים שכבר לא יתנהגו בשגרה רגילה,  הידיעה שאתה היית שם.

אני מקווה שאולי בעתיד תכתוב את קורותיך. שישארו לדורות הבאים. שישארו בשבילי. שאוכל לקרוא עליך ועל כל הרעות שפקדו אותך, על סיפורי הגבורה, על רגעי המשבר, ועל איך, למרות שאתה חילוני, ראית את הקב"ה שמציל אותך מתוך התופת הלא-אנושית הזו.   

ובעיקר, כדי שאוכל לספר לילדים שלי מה עבר על סבא שלהם.