באמצע התיכון עברתי לאחד מבתי הספר התיכוניים הנחשב ביותר באיכותו התורנית.

בחור צעיר שחיפש לבלוע את העולם, מחפש עתה למצוא את המנוחה והנחלה.

לא כל כך ידעתי איך לומדים גמרא. ואפילו לא ידעתי הרבה תנ"ך מעבר לכך שהיה יציאת מצרים ואנחנו בניו של איזה אברהם אחד. אבל החלטתי ללכת בגדול, ללכת על כל הקופה, ללכת לבית ספר הכי טוב שאפשר למצוא. והלכתי.

מצאתי עצמי, בחור עם חור עצום בהשכלה, עומד אל מול טובי הבחורים בארץ, בניהם של כל המי ומי שחונכו על ברכי השכלתנות, המצויינות והגאונות. הובכתי.

כשהבאתי מביתי ספר פשוט שמסביר את עיקרי המצוות ומספר את סיפורי התורה, לא חשבתי שאני עושה משהו לא בסדר, עד שמישהו העיר לי על כך שאני קורא ספר של "בעלי-בתים", ספר של כאלו שעובדים כל היום ואין להם זמן ללמוד. ספר לא לרמה שלנו. אנחנו קוראים ספרים של חכמים.

שברתי שיניים, לא ויתרתי. ידעתי שאלוקים איתי. הרגשתי עזרה עצומה מלמעלה. נלחמתי.

בכיתה י"ב היו לי הרבה שיחות ציניות עם אחד מחברי לחדר. הוא היה בנו של אחד הרבנים מירושלים.

"דוגרי" הוא אמר, "אני לא מאמין שיצא ממך משהו. תראה את עצמך! אין לך סיכוי."

הבטתי עליו במבט רווי שינאה.

בסוף השנה הוא כתב לי מכתב ארוך, סך הכל היינו חברים טובים, הוא כתב לי כמה הוא מעריך אותי על הדרך שעשיתי, ולא כל אחד זוכה להיוולד בבית טוב למשפחה שומרת תורה ומצוות. "כל אחד והתיקון שלו. כל אחד ואיפה שה' בוחר לשים אותו." הוא כתב. מתנשא.

באותו יום כתבתי לי ביומן-מחברת שלי: "אני הולך להשקיע עכשיו ויהי מה. אני הולך להיות רב. רב גדול. אני אהיה הרב הראשי. רק כדי שאוכל לעשות לו אצבע משולשת מלמעלה." כך כתבתי בסערת הרגשות של אותה תקופה.

מאז עברו להם כמה שנים טובות. וכמה שנים לא טובות.

ולמדתי. ולא למדתי. ולמדתי. ולא כל כך השקעתי. ופרשתי וחזרתי.

תמיד כשהייתי קטן הייתי שומע את סבתא מדברת עם אלוקים. כשכאב לה הייתה פורשת כפיה מעלה וצועקת לו באנחה חלושה בהגייה תימנית: "יה רבי, תעזור לי", לפעמים שמעתי אותה מדברת עם אביה שנפטר בקטנותה, היא מספרת שהוא היה רב גדול בתימן, הרבה אנשים היו באים לקבל ממנו ברכה. היא הייתה מדברת איתו לפעמים, בשקט, מבקשת ממנו כל מיני דברים שיתפלל עליהם שם למעלה.

ישנו יהודי זקן זקן שגר בפאתי בני ברק. חבוש מכנסיים פשוטות חולצת טי-שירט, בד"כ עם סוודר עליה, גם בקיץ, ושלייקס. זקן זקן. לראשו כיפה בוכארית צבעונית.

הוא יושב בביתו הקטן ולומד. לא הרבה אנשים מכירים אותו. צדיק גדול.

הייתי אוהב לבקר אותו הרבה. הוא תמיד היה מקבל אותי בסבר פנים יפות, ולמרות שלא הבין את מה שהייתי מדבר איתו עקב בעיות שמיעה, תמיד היה יודע מה לענות. כשהיה רואה שאני ממש מדוכא, היה מניח את ידו על החזה שלי, משפיל את ראשו לכמה רגעים, ואז חוזר להביט בי במבט חודר, היה אומר לי כל מיני דברים שאף אחד לא יכול לדעת, היה מספר לי מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני. בפשטות כזאת שאין לאף אדם. ראיתי פעם מישהו שנישק את ידו, בלי להסס בא הרב ונתן לו נשיקה על לחיו בחזרה, כדרכם של הספרדים הזקנים. פשוט פשוט.

פעם הייתה איזו פעולת ערב שבת בבני עקיבא, עוד אחת מהפעולת הקיצ'יות האלו שאמורות לתת לנו כיוון לחיים. המדריך שאל כמה אנשים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. רופא. מהנדס. מכונאי. צייר. רק אני עניתי לו שאני רוצה להיות רב. היה שקט כזה לרגע, ואז כולם פרצו בצחוק היסטרי. אתה? רב? . כנראה שדמות הרב לא כל כך התאימה לאישיות שהקרנתי באותה תקופה.

אבל באמת רציתי להיות כשאהיה גדול רב.

כשהייתי קטן תמיד חלמתי להיות קרוב לאלוהים. לדבר איתו. לא מונולוגים, דיאלוגים. להיות קרוב אליו. לא רב שמטיל שררה על אנשים. אלא איש פשוט שעובד את אלוהיו, איש פשוט שקרוב לאלוהיו. איש פשוט. ואלוהיו.

אחד מזקני ירושלים, הרב דניאל פריש זצ"ל שנפטר לפני שנתיים, מחבר הפירוש "מתוק מדבש" על ספר הזוהר, נתן לי את הכוח שמחזיק אותי עד היום. ביקרתי אותו כמה פעמים, ולמרות שהוא היה רב גדול- הוא לא הראה בפני שום גינוני כבוד. בכל פעם כשיצאתי מביתו הייתי מלא בתשובות לכל סימני השאלה ובספרים שהיה נותן לי. מתנה.

"אתה.." הוא פתח והיישיר אלי מבט חודר, כדרכם של הרבנים, "אתה, יש לך נשמה... נשמה חשובה.." הוא אמר לי עוד כמה דברים על הנשמה שלי וקם למטבח לעזור לאישתו שקטעה אותו בקריאה לעזרתו.

זה החלום שלי. זה כל מה ששאפתי אליו כל חיי. זה מה שאני רוצה. מאוד.

מאז ועד היום כל הזמן מכרכרים סביבי מקטרגים שלוחשים לי ללא הרף שלא ייצא ממני כלום. שאין לי סיכוי.

כל הזמן, מאז ועד היום, אני נלחם בהם. לרוב אני יוצא מותש. אבל אני משתדל להשיב מלחמה שערה.

אני לא מוותר על החלום שלי.

כתבתי כאן כמעט שמונה חודשים שהיוו בשבילי פורקן גדול, בעיקר לנקודות קטנות שהתחוללו סביבי.

פגשתי כאן אנשים שהבלוגים שלהם סחפו אותם לתהומות מהם קשה להם לצאת.

ראיתי כאן מפלצות רייטינג שיעשו הכל בשביל עוד מספר ב'נכנסים' ועוד תגובה לפוסט האחרון.

גם לי היו רגעים שהרגשתי שהבלוג תופס לו מקום גדול מכפי שרציתי בלו"ז שלי.

הבלוגיה היא מקום נחמד ומשעשע, וכמו כל דבר אחד גם יכול להיות מקום מסוכן במינון הלא נכון.

הזמן שדרוש כדי להשאר כאן בעניינים, להגיב, לכתוב, ולחיות בבועה האינטרנטית גוזל לי יותר מידי זמן.

בתקופה האחרונה אני משתדל להקדיש יותר ויותר זמן להגשמת החלום שלי. ואני אף עושה קיצוצים בחלקים חשובים בחיי, אפילו במידה וזה בא על חשבון האנשים הקרובים אלי ביותר.

זה פוסט סיום לעת עתה, כדי שאוכל להקדיש את כל מרצי בשביל החלום, בשביל השאיפות.

אולי עוד אכתוב לעיתים. ואשתדל בכל זאת להכנס לכאן ולקרוא אתכם, בכל זאת- מעבר למילים מסתתרות להם נשמות שכותבות, ועם הכתיבה נשמות מתחברות.

בעזרת ה', אני מקווה שניפגש יום אחד, כשהחלומות יתגשמו, וכל המאווים וכל הרצונות וכל השאיפות יהפכו לדבר מוחשי.

שלום, בינתיים, שלום.