הסוד

חזרתי מהמילואים לאיזה אפטר קטן אז החלטתי לכתוב קצת. האמת אחרי שנתיים וחצי שלא עשיתי מילואים קצת היה לי מוזר לישון מיטה על יד מיטה עם אנשים כמעט זרים (ונוחרים) שבכל מצב אחר נחשב כמעשה מגונה לכל הפחות..שלא לדבר על להתקלח איתם באותה המקלחת..טוב אבל מתרגלים מהר למצב האנושי המוזר הזה. כאילו נולדנו באיזה קיבוץ אונברסאלי אנושי שבו חווית הביחד והגורל המשותף נמצאים בכל עת בתת ההכרה של כולנו, הרבה לפני שהאורבניות המנוכרת של העידן הזה סירסו לנו את התחושה הזו. אין ספק שהזיכרון הקולקטיבי האנושי ההיולי הזה, של הביחד,  שכבר עבר עמוק עמוק לירכתי המוח איכשהו מבצבץ לו החוצה רק כאשר מביאים לו את ההזדמנות להיזכר במצב האנושי האמיתי שפעם חווינו. מדהים לפעמים עד כמה סממני החיצוניות של סטטוס, מעמד וחשיבות עצמית מופרכת  נעלמים באחד כאשר אתה נמצא באותה הקלחת של פעתי רמאללה, שכם או ג'נין..השיח הפוסטמודרניסטי ומושגי הרב תרבותיות האמריקאניים שגלשו להן לעיטם לחברה הישראלית מחקו כל זכר למושג "כור ההיתוך" הידוע לשימצה שחיבר בינינו פעם. מי כמוני יודע את חטאיו של כור היתוך זה, אני הרי תוצר שלו (שלא לדבר על הסמינר שנאלצתי לכתוב עליו בנוגע לשסע אשכנזי- מזרחי), אבל אי אפשר שלא להתגעגע לאותה הערבות והאחדות ההדדית , גם אם המדומה, שפעם ליכדה אותנו יחד. הצבא ככל הנראה הוא המיתר הפרום האחרון שעדיין מחזיק את שמיכת התלאים שתחתיה אנחנו ישנים לפני התפוררותה הסופית. לא מזמן יצא לי לקרוא בעיתונים על מגדלי השן היוקרתיים והערים המבוצרות שנבנות תחת אפינו לכל אותם שועי ישראל המבקשים להיפרד מאיתנו הפרדה חד צדדית וללא משא ומתן. מה אני אגיד לכם, מתחיל להיות קר תחת השמיכה הזאת, כשזו תיפרם סופית איני יודע עד כמה נוכל עוד להחזיק מעמד בארץ השסועה והמנוכרת הזאת.

כבר במילואים האחרונים אני מגלה עד כמה השסע הוא עמוק, נדמה לי שסטטיסטית פחות מעשרה אחוז מהאוכלוסייה עושים בכלל מילואים, שלא לדבר על הקרביים שבינינו שמגיעים לדעתי בקושי לאיזה חמישה אחוז לכל היותר. אין לי בעיה להחזיק על כתפי הדקות את כל ה- 95 האחוז הנותרים, זה כלל לא העניין. הבעיה היא בעוצמת האגואיזם הקשה שמחלחת לכל פרה קדושה שעדיין לא נרצחה פה, כמו הצבא. כי מבלי להרגיש נהיה עוד אחד מהקולוניות הלבנות דוגמת אלו שקמו ונפלו באפריקה שסופם להיעלם בים השנאה שסביבן. כרגע איננו שונים במהומה מהם וכמעט אבדו כל הטיעונים המוסריים או הרוחניים  להיותנו כאן בחור הנידח הזה. אז מה לכל הרוחות אנחנו עושים כאן, מה העיקרון המוסרי, הרוחני והערכי שעשוי לשכנע את אויביינו שמכאן לא נזוז ויהי מה. הרי אפילו לנו כבר אבדו כל הטיעונים המוסריים, שלא לדבר האידיאולוגיים ועוד יותר הרוחניים לעובדת היותנו במקום הזה, אז מה יגידו אחרים? השוני והפירוד בינינו גדול מהחיבור והליכוד שחיבר אותנו פעם כמיקשה אחת , אלא שהיום כבר לא נותר בנו כבר שמץ מהעם הקדום הזה שישב כאן לפני אלפי שנים אשר הקים מקדשים מפוארים והיווה את הבסיס לציווילזציה האנושית. אם לא נמצא במהרה את הסיבה והתכלית האמיתית לשמה אנו נאחזים בחלקת הקרקע הזו סופינו יהיה רע ומר. במקרה הטוב נישאר כקולוניה לבנה הנצמדת לקרנות המזבח עד לנפילת האמפריה הרומית-אמריקאית המודרנית המשמשת לנו כמחסה ובמקרה הרע איזה טיל גרעיני אירני ימחק אותנו מעל פני האדמה...תבחרו אתם..          

בבלוג הזה אני כל כך הרבה פעמים דיברתי על המושגים הללו של אלטראיזם, ערבות, סולידאריות הדדית, אהבה  וכו', אך לא חשתי זאת בכזו עוצמה עד שלא הגעתי לצבא. אלה שכן מגיעים לצבא הם המעולים שבאנשים, אשר מוכנים למען איזו מטרה נשגבת, בלתי מובנת ואולי אפילו בלתי מוצדקת להניח מאחור עבודה, אשה, ילדים, בית, לימודים וכדומה על מנת להגן בין השאר על כל אותם שועי ישראל מדושני העונג, על מנת שאלה האחרונים יוכלו להקים עוד מגדל בבל מבוצר בלב תל אביב אשר יתקע עוד מסמר בארון הקבורה שלנו כעם אחד. איכן נעלמה הרוח היהודית, זו שקיימה אותנו אלפי שנות היסטוריה של גלות, פרעות ורצחות עם. ההיתכן שהיא קרסה תחת מטר ענני הכסף והעושר המדומה של העידן הקפיטאליסטי. שמא חזרנו שוב פעם למצרים העתיקה, עבדים לחומר ולטיט שלבשו צורה חדשה של מגדלים בוהקים גבוהי קומה המנצנצים בשמש במדינת תל אביב- פיתוח. מה שכרנו במקום השום והבשר של מצרים, אולי מניות, אופציות ודיבידנטים שמנים? האם לא למדנו בשיעורי ההיסטוריה שהנסיונות להיתמע ולהיות כמו כולם הם אלו שהובילו אותנו אל אובדנינו. איני רוצה או מעוניין להיות עם ככל העמים או עם נורמאלי, יש 193 עמים כאלה (הפסקתי האמת כבר לספור). לא אכפת לי גם שיאשימו אותי באנכרוניזם בנסיונותי לומר שאנחנו עם סגולה ובעל תפקיד ותכלית מיוחדים. על הז...שלי.. , אין זה אומר שאנחנו טובים במשהו מהעמים האחרים, כל רצוני לומר שיש לנו תפקיד מיוחד שאנחנו לא ממלאים כבר יותר מידי זמן והגיע הזמן שנכיר ביחודנו ומהותנו ככאלה ונפסיק להתנצל על עצם קיומינו על הפלנטה הזו.    

המילואים הללו לימדו אותי עד כמה העם הזה עייף מעצמו וממנהיגיו, מאידך הוא לימד אותי שכל הרעיונות המופשטים ואולי הנבובים כל כך לחלקינו שעליהם דיברתי ואותם אני לומד עשויים לעבוד בעוצמה אדירה. תחושת הביחד המלכדת עלולה במקרים גרועים ליצור משטרים אפלים דוגמת הפשיזם של מוסליני, הנציזם היטלר או אפילו הקומוניזם של לנין וסטאלין , השאלה כיצד ניתן לחזור לכל אותם הערכים העמוקים של אחדות או ערבות הדדית שליכדו אותנו בעבר  מבלי ליפול לבורות הקיצוניים של המשטרים  האפלים הללו או להבדיל לקפיטאליזם החזירי הליבראלי של ימינו - עגל הזהב המודרני.אין צורך באוייבים או בסכנות חיצוניות מדומיינות וכן גם לא באוטופיות חברתיות פרי מוחו הקודח של האדם על מנת ליצור שוב את האחידות והערבות ההדדית הזו חזרה. סופינו מתקרב די מהר וצר לי לבשר זאת, וזו שאלה של זמן  עד שאפילו האחרון שיברח ישכח לכבות את האור. לפני שזה יקרה אולי בכל זאת כדאי ש"ניזכר" בדבר הפשוט שכל כך ליכד אותנו יחד פעם וקיים אותנו במשך אלפי שנים- כל התורה והפילוסופיה האנושית כולה על רגל אחד שמסתכמת בסה"כ ב- 3 מילים פשוטות כל כך- "ואהבת לרעך כמוך".. כל מה שנותר הוא שכבר תתחילו לאהוב..