תמיד הייתי ילדה מאוד בוגרת לגילי. תמיד ידעתי להסתכל על כל דבר מכל כיוון, מנסה לאמוד את המצב מכל דרכי הראייה האפשריות. תמיד ידעתי להיות אובייקטיבית למה שקורה לי, מה שאני חווה, מה שאני מרגישה וחושבת. כמו כל בנאדם, גם לי היו סערות נפשיות כאלה ואחרות, כניסה ויציאה ממצבי דיכאון, אהבות נכזבות וכאבי לב, התפרצויות למיניהן וכל מה שאנשים חווים בחייהם. אבל תמיד גם ידעתי, אחרי שנרגעתי, להסתכל על המצב ולהרגיע את עצמי. לחשוב שוב על הכל מכל הזוויות ולהבין את המצב מכל צדדיו.

התבגרתי מהר ביחס לחברים שלי, אבל פרחתי מאוד מאוחר ביחסם.

מבחינת היופי השטחי, אף פעם לא ממש היה לי איכפת איך אני נראית, או זה מה שבערך ניסיתי להבהיר לעולם החיצון. אבל אני לא חושבת שיש בנאדם בעולם בימינו שבאמת לא איכפת לו איך הוא נראה. היה לי גשר עד גיל 16 וחצי, השיער המתולתל שלי לא הסתדר כמו שהייתי רוצה, וגם אם חשבתי שאני מסדרת אותו יפה- במבט לאחור, אבוי לי. הייתי שמה המון עיפרון שחור מתחת לעיניים, לפעמים גם מסקרה. היה לי לבוש יחסית זרוק, לא מאוד נשי, לא מאוד מסוגנן. בקיצור, לא הייתי מיוחדת במיוחד.                                       מבחינת האופי, וואלה- הייתי חסרת ביטחון ושקטה ומופנמת ורק עם האנשים שבאמת הרגשתי איתם בנוח נתתי לעצמי להשתגע. ליד בנים הייתי משתתקת, דיבורים על סקס תמיד הביכו אותי, סמים היו ממש קו אדום שלא ייחצה לעולם, דמויות בעלות סמכות תמיד הפחידו אותי. פחדתי מאוד מאנשים. פחדתי מאוד מעצמי. פחדתי מהכל והעזתי לפעמים.

ואז הגעתי לצבא. ומיינו אותי להיות פקל"שית. ואני, בתכלס, ילדה בוגרת מאוד בשכל, יודעת שעברו עליה חיים מאוד מאוד קלים. גם כי היא הקלה על עצמה ולא עשתה כמעט כלום, וגם כי באמת לא היה על מה להתלונן. שאני, הילדה הנ"ל, אתן לעצמי חיים קלים עם יומיות ומערכת סתמית? לא. אני רוצה לעשות לעצמי קצת חיים קשים. לראות מה הילדה הפחדנית הזאת יכולה לעשות באמת. לאתגר את עצמי- זה משהו שתמיד אהבתי. אז ביקשתי להחליף תפקיד ולהיות סמב"צית. קצין המיון הסתכל עליי בשוק טוטאלי- כל מי שהגיעה אליו עד עכשיו רק ביקשה בסיס קרוב ויומיות וכמה שיותר בית וכמה שפחות צבא. הוא אמר לי בעיניו "כל מה שתרצי אתן". אז הוא נתן. חצי שנה בסדיר ביליתי בוכיה ושבורה ורק רוצה הביתה. שנה וחצי אחרי זה, השתחררתי ואני מורעלת. התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים. בגיל 19 פרחתי. הייתי ילדה בוגרת בשכל וגם איכשהו קצת פרח שרק הנץ. סמכתי על עצמי, נתתי מעצמי לאחרים ולמערכת ולמדינה, המון אחריות הייתה לי על הכתפיים. והצלחתי. בהערכה רבה השתחררתי מהמערכת ועם הערכה רבה לבסיסים סגורים ותפקידים קשים. למדתי להכיר את עצמי בצורות שבחיים לא האמנתי שאצליח בהם, אתגרתי את עצמי בכל יום וטעיתי בהמון מקרים. אבל לשם שינוי, לא פחדתי לטעות יותר.

ואז השתחררתי. וטעיתי. כמה פעמים. שנה וחצי שלמה של טעויות. איבדתי את הביטחון שצברתי, הייתי שבורה, הייתי חצי בנאדם, הייתי עצבנית ובודדה ועצובה ולבד. והייתי לבד לא רק בגלל שכל החברים שלי היו וטיילו בחו"ל בזמנו. הייתי לבד כי אני לעצמי נתתי להתרסק. מההיי לייט של החיים שלי, למקום הכי נמוך שלי. זו לא הייתה התקופה הכי שחורה, אבל זאת הייתה תקופה שחורה.

חסכתי כסף, הייתי בונקר לעצמי, בונקר לכולם. לא נתתי לעצמי להוציא שקל שלא במקום. הוצאתי בערך 500 שקל בחודש. בישראל, אלו לא ממש חיים וזה לא ממש לתת לעצמך את החופש לחיות. חסכתי שקל לשקל כדי לעוף מפה, כדי לקחת את  הרגליים שלי וללכת. מעצמי, מהטעויות שלי, מהמקום הזה שהרגשתי בו כמו כלא. חיפשתי את העצמאות שלי וידעתי שאני אוכל למצוא אותה רק אם אני אחסוך מספיק כסף. עבדתי בחנות בגדים, ולא נתתי את כולי. לא נתתי מעצמי מספיק ולא הגדלתי ראש מספיק ולא עשיתי מספיק. הראש שלי היה- עבודה זמנית, בשביל מה להשקיע? כשלא איכפת לך ממה שאתה עושה, כשלא איכפת לך מאיך שאתה חי, זה לא נקרא לחיות. רק נהייתי עצובה יותר ובודדה יותר בתוך הבלאגן שלי.

 ואז טסתי להודו.

כולם שואלים אותי מה כל כך מיוחד בהודו. רק יושבים כל היום. ומעשנים כל היום. בכל מיני צורות ומכשירים. וטראנס ואנשים מתפלפים. אז אני לא כל כך יודעת להסביר מה מיוחד בהודו. בתכלס, במבט לאחור, אין בה הרבה מן המיוחד. שקיעות, זריחות, סמים, מוסיקה, אנשים, ים, הרים, נופים. וואלה, יש נופים יותר יפים. אבל מה שכן יש בהודו, זה קסם. והקסם הזה שייך רק להודו. וזה קסם שאי אפשר להסביר במילים, זה קסם שהוא פשוט שם. הכל באמת מסתדר שם. משהו קסום פשוט קורה שם, באווירה, בווייב, באנשים, בהודים, בנופים, בשקיעות ובזריחות, במוסיקה, בים. אפילו הדולפינים שם קסומים. ואתה קם ב8 וחצי בבוקר, שזה משהו שלא תעשה בארץ ביום חופש, ויש לך נשיונל ג'אוגרפיק מול הפרצוף. אם זה נשרים שדואים בשמיים, אם זה דולפינים ששוחים 2 מטר מהחוף, אם זה פרות שהולכות ברחוב, אם זה חזירי בר וסוסים וחמורים. ובעיקר המון אהבה. המון המון המון אהבה יש שם. בין האנשים במיוחד. שזה משהו שהוא פשוט כל כך נדיר בעולם הזה. אז הודו מיקדה אותי. היא החזירה אותי קצת יותר יודעת, קצת יותר מודעת, קצת יותר פה. והכי מיוחד- זה שהיא גרמה לי להאמין בחלומות שמתגשמים. התחלתי להסתכל על כל דבר בחיים שלי כהזדמנות, כל דבר פה בעצם מסמן לך משהו. רק צריכים להיות יותר פתוחים לרעיון הזה שיש משהו רציני גם בדברים הכי קטנים בחיים. משהו רציני שאומר לך להסתכל עליו ולשים לב למה שקורה סביבך.

 אז פרחתי מאוחר. התחלתי בגיל 19. עכשיו זה לעולם לא יגמר ואני רק רוצה עוד. אני רק חייבת להיפרד מהפחדים שלי שעוד מעזים להשתלט עליי יותר מדי. אני בת 22... זה עכשיו או לעולם לא, אין למה לחכות יותר. החיים הם פה ואין דלת שמפרידה בינינו.