כמה דברים שלמדתי בשנה שחלפה לה:

1. אני אוהבת את האלטרואיזם שלי. לכן הוא לא טהור. אבל אני אוהבת להיות אלטרואיסטית, אוהבת להיות משמעותית עבור אנשים אחרים. זה נותן לי משמעות ונותן לי חשיבות בעיני עצמי, מלבד בעיניהם. 

2. אני אוהבת את מה שאני אוהבת. לא מזמן למדתי למבחן ובין לבין הסתכלתי בכל מיני סרטונים. באיזשהו שלב הלכתי מהבית והשארתי את כל הדברים פתוחים במחשב. כשחזרתי ללמוד, הדבר הראשון שהיה בדפי האינטרנט שבהם הסתכלתי היה וידאו של לוויתני אורקה. התלהבתי מעצמי שזה מה שמעניין אותי בזמן הלמידה. אורקה. מתוך כך הבנתי שאני אוהבת שאלו הדברים שאני אוהבת.

3. אני אוהבת את הדברים הטובים שבי, אבל הדברים הרעים שבי מקבלים יותר נקודות בחישוב הכללי שלי את עצמי. כשאני מרגישה טיפשה, מגוחכת, מעצבנת, מציקה אני מתבאסת מעצמי במשך יום שלם. העצב הוא רגש חזק יותר מאושר, לפחות אצלי. כשאני עצובה אני מורידה את עצמי עוד יותר. אני לא מצליחה להרים את עצמי ואני רק נלחמת בעצמי. זה מתיש. המחשבות האובדניות מגיעות לאחר מכן. בפעם האחרונה, נתתי להן להיות ולא נלחמתי בהן. לא נלחמתי בעצב, פשוט נתתי לעצמי להיות עצובה ודיכאונית ועם מחשבות על מוות. זה פתח לי עולם שלם של התרגשות לאחר מכן. מכאן למדתי את עוצמת השחרור. גם את הרע צריך להיות וגם אותו אפשר לשחרר.

4. אני מפחדת מעצמי בעיקר. עדיין. חשבתי שכבר התגברתי על זה לאור כל השינויים שעשיתי בחיי והבחירות שבהן בחרתי. אבל אולי אלו היו בחירות שנגע בהן הפחד יותר מכל. אני מפחדת כרגע לעשות צעד אל הלא נודע, אל תפקידים בחיי שאולי אצטרך לתת מעצמי באמת. פחד ההוכחה. כי אולי לא אעמוד בזה. כן, אני גם יודעת את כל מה שאפשר להגיד על כשלונות מפוארים עדיפים מחלומות במגירה. הקוגניציה שלי עובדת יפה מאוד, הרגש שלי קצת פחות שם. הפעולות שלי פחות שם. זו אולי העבודה שלי לשנה הקרובה.

5. מערכות יחסים זה דבר מוזר. אני לא מצליחה עדיין להבין איך זה קורה, ואולי גם לעולם לא ממש אדע. הקליק הזה בין שני אנשים, לא משנה מה המין ולא משנה מה כיוון מערכת היחסים, זה פשוט נשגב מבינתי. איך אנשים רוצים אותך קרוב, ולמה? למה אנשים רוצים בקרבתי? או בכלל, למה אנשים אוהבים אותי? זה לא בקטע מצטנע, אלא אני באמת רוצה להבין. אני נוטה לסובב דברים אליי אז מהשאלה הזו עלתה לי השאלה בעצם- למה אני אוהבת אנשים אחרים? מה יש בהם שאני אוהבת? יש תשובות מגוונות כמובן, אבל אולי בתחתית של המחשבה הזאת מסתתרת המחשבה- כי הם אוהבים אותי. צריכה עוד לעבוד על זה ולהבין.

6. אי אפשר להישען על חברים. אפשר להיעזר בהם כשצריך, אבל אי אפשר לתלות בהם את כל תקוותייך שהם יצילו אותך תמיד. כי הם לא. כי את גם לא תמיד מבקשת. או יודעת איך. משפחה לעומת זאת, עם כל המטענים והחרא, תמיד תהיה שם. ושם צריך ללמוד לוותר על האגו. כי ההורים שלי לא מושלמים, ואחותי הגדולה עדיין קצת מפחידה אותי, ואת אחותי השנייה אני רק רוצה לפנק כל הזמן. אבל חברים זה קצת אחרת. הם לא חייבים להיות שם אם הם לא רוצים. וגם החברים המסוימים שלי מאוד אוהבים אהבה חופשית. עוד לא נתקלתי בזה, אני עוד לומדת את זה.

7. אין לי חבר/ה הכי טוב/ה של שנים. אין לי חבורה שגדלתי איתה ואני עדיין נמצאת איתם. אני מסתובבת עם חבורה כזאת שגדלה ביחד, ויש לי זוג חברים שהם חברים מפוראבר וזה נוכח מולי כל היום וכל הזמן. אני לרוב משתדלת שלא להסתכל על מה שאין לי, אבל הלוואי והיה לי משהו כזה. לפעמים כל מה שצריך זה בן אדם שמכיר אותך במשך שנים ותמיד איתך. יש לי כמה חברות של שנים, כל אחת בעצמה. חברות שראו אותי בעיניים שלהם גדלה. הן קיימות. אז למה אני לא מחשיבה אותן ככאלה? למה אני לא רואה בהן את מה שאני רוצה שיהיה לי? מחשבה חדשה.

8. אני לבד. הלבד הזה לפעמים מאוד קשה. בטוחה שגם בשניים וגם בשמונה זה לא קל. אבל השנה הלבד הזה חנק אותי מבדידות. כל המעברים שלי במשך השנים הורגשו עליי מאוד השנה. שנה שנייה במקום זה לא משהו שקורה לי הרבה בזמן האחרון. פתאום אני פשוט נשארת לעוד שנה ועכשיו אני צריכה להתבסס באמת כי זה כבר לא זמן קצר. עכשיו אני צריכה למצוא את עצמי אחרי ההתרגשות הראשונית ממקום חדש כי המקום כבר לא חדש. אני כבר לא חדשה. בתוך כל זה אני מצאתי את עצמי מאוד לבד. החברה שלי שהביאה אותי בעצם לכאן עזבה ולא היה לי יותר את הפרטנרית שלי שמוציאה אותי וגורמת לי לעשות דברים. עכשיו אני צריכה לגרום לעצמי לזוז וללכת ולעשות ולבד. זה גם מעבר לחברים שיש לי פה. זה גם נטו עניין ההנעה העצמית שבה אני נוטה ליפול. זו תובנה שכבר יושבת עליי כמה שנים ועדיין לא הצלחתי להניע את עצמי קדימה.

9. יצרתי פה כמה חברויות וכמה נישות טובות ונעימות. ההרגשה הכללית של אנשים ממני היא טובה, אבל בבפנים שלי אני לא מצליחה להרגיש אותה. לא מצליחה לשחרר את העובדה שאני לא אהובה בעיניי. לא מצליחה לראות את זה שאנשים אוהבים אותי, לא מצליחה להאמין בזה. זה משהו שידעתי ושכחתי שידעתי. נזכרתי בו השנה.

10. אני מקיאה רגשות. זה דבר די חדש אצלי אבל שמתי לב שכשאני באופוריה מטורפת או בפחד תהומי אני פשוט מקיאה. זה קורה כמובן בעזרת אלכוהול, אבל לא תמיד. קרה גם שהקאתי סתם מאיזה חלום שבו יריתי בנשק. לא, אני לא בולימית או אנורקסית. זה פשוט קורה כשהגוף לא מצליח להחזיק את עוצמת הרגש. אני לפעמים מרגישה קטנה פיזית מדי לגודל הרגשי הזה. העוצמות הן חזקות, לכאן או לכאן. 

11. אהבה זו אהבה. זו סיסמא שהפכה לסלוגן של הקהילה הגאה, אבל אני מתכוונת אליה באופן הרחב יותר. עשיתי עבודה מחקרית על אהבה השנה, אמנם מחקר בגודל של 2 נ"ז אבל קצת הלכתי רחוק יותר והגעתי לנקודות חדשות ומגוונות על המושג האבסטרקטי ההו כה נחשק. המחקר הזה לא גילה לי דברים חדשים אודות אהבה, אבל זה כן נתן לי מילים להשתמש בהן שלא היו לי קודם. אני פועלת אהבה, המילים תמיד היו חסרות לי כשאני מספרת עליה. בעיקרון- אהבה זה חופש. כשאתה אוהב, אתה חופשי יותר. כשאתה אוהב מכל הלב שלך- אתה ציפור.

12. אני מלאה בכעס. כתוצאה מתוך הכעס הזה, אני ממורמרת ומרירה ואולי גם יותר שונאת. זה כעס שחשבתי שטופל, אבל לא באמת. הוא קיים פה וגורם לכל הכוונות הראשוניות שלי להצבע בו. גם אם בסוף אני פועלת מאהבה, נשאר לי אפטר טייסט של מרמור שהיה מהול בה. אני לא פועלת ממקום נקי כמו שהייתי פעם.

13. לא חושבת שאחזור להיות מי שהייתי פעם. אהבתי אותה, אבל לא אהבתי אותה מספיק. גם היום אני לא אוהבת את עצמי מספיק אבל היום אני יותר ערה לדברים. היום אני פועלת יותר למען עצמי. אני לא רוצה לחזור למי שהייתי פעם, למרות שאני מתגעגעת אליה מאוד. התמימות הזאת, הילדותיות הזאת. המשקפיים בצורת לבבות שעטיתי על עיניי. היא גם כעסה ופחדה. היום הפחדים והכעסים הם שונים ומופנים למקומות אחרים, אבל הם קיימים בי מאז ומעולם. אולי הגיע הזמן להוציא אותם מהשורש ולא רק לקצר את הענפים.

14. לא לזרום בשביל הזרימה. לזרום אל עבר דברים שאני רוצה באמת. לא הכל זורם באמת. כן, טוב לי ונעים לי בכל מקום לרוב, במיוחד שאני נמצאת עם אנשים שאני אוהבת. אבל אני לא חייבת ללכת עם אנשים שאני אוהבת למקומות שלא באמת זורמים לי. זה רק עניין של לשים לב ולשים גבול.

גיל 27 שלום. אתה תהיה טוב אליי ואני אהיה טובה אליך.

אני מבטיחה.