4 אחר הצהריים יוצא מהלימודים, מתכנן במוחי כבר את השעות חזרה על החומר שלמדנו בכיתה, אין, הפעם, אני מהרהר ביני לבין עצמי, אני מגיע לבית לא עוזב את השולחן לא מתפתה לשום דבר, פשוט יושב ולומד. אני יוצא מהבניין, מוציא את המפתחות מהכיס, חוצה את הכביש, אוחז את השלט ביד עוד שניה אני ליד הרכב.. מתקרב.. האם עיניי מתעתעות בי? האם אני מדמיין? ממצמץ בעיניים, הרגליים שלי רועדות. אכן. גם הרכב שלי נכנס לסטטיסקה היבשה של גניבות רכב בישראל..

פשוט ככה באמצע היום ליד כביש מרכזי..

למזלי אני אדם מאמין שהכל לטובה והתגברתי על זה, למרות שהרכב היה בסופו של דבר כל עולמי, במובן שלא זזתי לשום מקום בלעדיו, ועכשיו אני חייב ללכת ברגל לכל מקום. תאמינו לי זה משהו שלא קל לאחד שמגיל 18 זז לכל מקום רק עם רכב. 

לא אלאה אותכם בכל התחושות שלי, רק אדגיש את הזעם שהרגשתי כלפי המדיניות בארץ כלפי גנבים, כל אותם שופטים שיושבים בהיכל השן, אין להם צורך לדאוג למרצדס המצוחצחת שיושבת לה בחניה שמורה במיטב הטכנולוגיה, מה כבר הם יכולים להבין מה זה תחושה של האזרח הפשוט, שהרכב מבחינתו זה רק רגלים לקחת את הסלים מהסופר, ללכת ללימודים, ולא ספת פאר נוסעת שמנותקת מהסביבה המזוהמת בכל מיני אנשים שהם לא כוס התה שלהם.

תאמת מה אני יכול להאשים אותם, בסה"כ הם מבצעים את מדיניות הפוליטיקאים שאנחנו בוחרים.. פוליטקאים שיודעים רק לדאוג לעצמם, פוליטיקאים שמחוברים כמו אינפוזיה לכל מיני קבלני קולות מהפשע שדואגים לשמר את המצב.. או כל מיני ארגוני שמאל וזכויות אדם שגדלו בבתי שמנת, שאין להם מושג מה זה באמת סבל של אדם וכל הזמן דואגים לזכויות הגנב, לזכויות הרוצח, ובדרך שוכחים שהקורבן האמיתי בכל הסיפור זה האדם הפשוט שניהל את חייו לפי החוק.

כך שבסופו של דבר אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו, שפעם אחר פעם אנחנו בוחרים באותם פוליטיקאים שממשיכים לעבוד עלינו

שמבטיחים ולא מקיימים, הפעם אני מצביע למפלגה הימנית הכי קיצונית,פשוט נמאס לי!

לילה טוב לכולם.