אוקי, זה התחיל מזה ששמעתי שאירגנו מפגש (טוב, נו).. אז החלטתי שאני פשוט נוסעת לתל-אביב בידיעה שחברות שלי בחיים לא יבואו איתי (הן עשו יותר מדי שטויות בחופש הזה כדי בכלל ירשו להן לראות אור יום). אז מאמי שלי הקפיצה אותי לעזריאלי... לא היו אנשים בגרוש. חחח נראה לי זה היה המפגש הכי מעפן שארגנו עד היום. אבל בניגוד לאווירה שהייתה - אני מאוד נהניתי.. זה התחיל מזה שראיתי קבוצת ילדים על הרצפה משחקת (מה חדש..) אמת או חובה! חחחח אוי, כמה שאנשים שרוטים או משועממים... אבל הם מקסימים! הצטרפתי ככה לאט לאט, בין ההיפו (סוכר נמוך בדם) המטורף שהיה לי לבין החיפושים אחר משהו מתוק.
הכרתי אנשים מקסימים, ועם זאת גם די מתוסבכים (אהם אהם נמרוד). גיליתי עוד פעם מחדש את זה שכולנו שווים, וגם אם אחד הוא קצת שונה, שהוא בוכה משכרות על כך שהוא לבד והחיים בזבל, השפה העברית זו שפה של ערסים, ודובר קצת רוסית בזכות היותו לומד בפנימייה. אה, והוא ביי.. זה לא נורא! כי כולנו שווים.. חחח לא?
טוב, נו.. זה מה שקורה כשאתה שתוי.. מגעיל.
אכן כן, הוא-לא בסדר (נמרוד)
כמו שאני תמיד מסתדרת בסופו של דבר, וזה תמיד לבד, כך היה גם אתמול.. ואני אגיד זאת שוב - הכרתי אנשים מקסימים.. חח דאאמם, אנ ראסמי, כבר מרגישה שאני לא יכולה לרשום כלום.. זה מבאס.. כי הרבה מהאנשים שאני מכירה (ולא דרך שרא-בלוג) מכירים ונכנסים לבלוג שלי... דאם, זה לא בלוג חברתי! טוב... Never-mind...
אני מפחדת לפשל עם הסכרת... וזה קשה לי.. ואני לא רוצה לאכזב אף אחד.. בעיקר לא את אמא שלי.. האמת-שגם לא את עצמי. אני כבר לא יודעת מה לעשות..
אני אבקש שוב עזרה.. וזה הזמן והמקום הכי טוב לעשות זאת. כי יש לי בדיוק את האנשים שיכולים לעזור לי. אבל עדיין, זה קשה..
ברבי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
