חחח, נשמע אירוני
טוב לי, רע לי. אני לא יודעת
הבעיות שלי נמצאות לי ישר בפרצוף, אבל משום מה.. אני מכניסה אותם עמוק עמוק בפנים, בתוכי.. עם עצמי... למרות שאני די צועקת לעזרה, ותמיד מנסה לרמוז שמשהו לא טוב - הכל בפנים
כי אני יודעת מה אנשים יגידו.. את מה שתמיד אמרו, שום דבר שהוא באמת פרקטי שיכול לעזור לי.. "את חייבת לקחת את עצמך בידיים" חחח וואללללללה מה את אומרת. "את חייבת לעזור לעצמך, ברבי. נו... אני אוהבת אותך, אל תעשי את זה לעצצמך" גם אני אוהבת אותך מהממת שלי, נו אבל מה אני יכולה לעשות? תעזרי לי קיבינימאטטטטטטטטטטטטטט
אני מנסה לחיות בשגרה, לקום בלי עייפות כה גדולה בשל הסוכר הגבוה, או ממש לצאת עם חברים באמצע היום, או ללכת לשיעור, או לצאת בכלל מהבית במשך כל היום, ולא להתקע. לאכול בלי להזריק. כן, יופי.. תגיבו כמו מטומטמים, ותכתבו לי שאני לא לוקחת את עצמי בידיים, ושאני מתעסקת בדברים לא חשובים. אבל וואלה, המוח שלי מעוות ואני רואה דברים אחרת, סדר העדיפויות שלי שונה.. ובעקבותיו - זאת התוצאה.
קשה לי. קשה לי בבית עם אחותי.. מאוד. זה לא נסבל בלאט. קשה לי עם בית הספר, בגלל האנשים שנמצאים שם וכנראה שאף פעם לא היו שם בשבילי...
אני, אני לבד... וקשה לי לבטוח באנשים, קשה לי לתת בהם אמון. כבר נפגעתי בעבר. ואני לא יודעת מה יהיה עכשיו. אף אחד לא יודע. בינתיים ממשיכים לחיות, בלי יותר מדי מחשבות ובלאגנים, לא צריך לנתח שום דבר. רק לחיות. ולקוות. שיהיה שם מישהו, מישהו בשבילי.
סילבר 19.01 
נו, סילבר 19.01 :] 
לפני הופעה בסטודיו 49 
אולי אתם לא, אבל אני.... תמיד פה בשבילכם 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
