חשתי בצורך חזק מאוד להתחיל לכתוב... לכתוב משהו, לא משנה מה... עבר הרבה מאוד מאוד זמן מאז שנכנסתי לכאן.. ואני מניחה שמדי פעם אנשים נכנסים וקוראים את קורות חיי מנקודה מסוימת לנקודה אחרת, אולי סתם מתוך סקרנות או אולי כדי להבין קצת יותר מי אני או מי הייתי ומי אני היום..
עצמיותי שלי... ה"אני" שלי.. תמיד מתפתחת ועוברת את חייה במכשולים והתמודדויות כמו כל אחד מאיתנו. היום אני משהו אחר לגמרי ממה שהייתי לפני כשבועים.. באמת. דברים יכולים להשתנות מאוד מהר.. ובתקופה אחת שיכולה להרגיש כמו שניה, היא בעצם לפעמים גם שנה אחת שלמה! וכשמסתלים לרגע אחורה -אולי כדי לראות מה עברנו- זה לא באמת משנה בנו משהו... העבר הוא הגורל שלנו.
בשנה האחרונה הרגשתי שהגורל שלי שוב מכה בי... כמו בכל שנה. באותו זמן. באותו סגנון. שאיבת הכוחות התמידית הזאת.. ההתנתקות מאנשים.. פשוט אי יכולת לקום ולעשות משהו שגרתי, חיי היום-יומיים הפכו לכלום. לא להרגשה רעה ולא לטובה. חיים פסיביים שלא זזים לשום מקום. בעצם מתדרדרים.
כל שנה גם לאחר תקופת השאיבה האנרגטית הזאת, הייתי איכשהו משתקמת.. מרגישה יותר טוב, יוצאת, פעילה.. מאושרת. אבל זה עדיין לא היה הסוף, היו וישנם הרבה דברים שבקלות יכולים להוציא אותה משיווי משקל. הסוד הוא להיות מאוזן. מכל בחינה שהיא. אני, כחולת סכרת נעורים, מבינה היום שזה המפתח שלי לחיים, בלי האיזון של זה...כל המשוואה מתפרקת. וכך היה כל שנה.. חזר על עצמו בצורה קשה שמשפיעה עלי היום, ומקשה עלי בדרכים רבות.
אני מרגישה שהחלטתי לקחת את עצמי קצת בידיים.. נמאס לי.. ואני רואה שככה באמת טוב לי, המשוואה מתחילה לבנות את עצמה מחדש, אט אט.. אבל היא נבנית.זה לא קל, ועכשיו יש יותר דברים שיכולים לגרום לי לצאת משיווי המשקל המדומה שלי. אבל אני מצליחה לעלות, אוספת את כוחותי ועולה עוד מדרגה אחת.. אם אפול, אעלה שתי מדרגות.. וכל פעם אתחזק יותר. הרי אומרים "מה שלא הורג אותך, מחשל אותך". טוב, הייתי קרובה למוות מספר פעמים, אבל לא רציתי ללכת מהעולם, יש ממני יותר מדי לתת לו ומוות של הגוף שלי יהיה באמת חבל... כן, זה נשמע מוזר, כמובן.. אני יודעת! אבל זה נכון.. אני כל כך רוצה לתת לאחרים ממה שיש בתוכי.. ואני אף פעם לא יודעת אם האנשים הסובבים אותי מוכנים לקבל את תרומתי.. או שאולי הם לא מכירים אותי מספיק בשביל לדעת שאני רוצה ויש לי הרבה לתת לאותם יקרים.
אולי כל מה שנכתב עד עכשיו מאוד מעורפל ולא ברור.. הרבה רמזים מוזרים וכתיבה שקשה להבין אותה... אבל זאת הדרך שלי להוציא דברים שנמצאים בתוכי, וכלכך רוצים לצאת לעולם הפתוח. אני רוצה שישמעו את קולי וידעו שאני כאן.. אולי לא רואים אותי אבל אני תמיד נמצאת באוויר.. ורוצה שירגישו אותי ויזכרו אותי.. שאני לא נעלמתי לשום מקום. והיעוד שלי הוא התפתחות תמידית :]
חח.. טוב כל הפוסט הזה אולי קצת הזוי למי שיקרא אותו, ואולי לא.. דרך הכתיבה אולי הולמת אתכם ואולי לא. אתם תבחרו אם להיענות לו (להגיב נו...)..
פווי, הוצאתי דברים ששמרתי בתוכי הרבה זמן :]
תודה לכל מי שיקרא את זה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
