עוד פעם התחושה המחייבת כתיבה....
אני לא מאמינה, אני פשוט כותבת מה שעולה מהראש, מהלב.. לידיים ולמקלדת.
אני עצבנית.
אמא עצבנית.
עלי...
חזרתי משבועיים של טיולים ששינו אותי (כמובן) שוב. רק לטובה, אבל הכח שוב נגמר ואני מחפשת את המקור שלי. אולי המקור הוא אני? אבל אין סוללה שנטענת מעצמה, זה ידוע... אנרגיה לא נוצרת מעצמה. כמה מבלבל.
אחותי הייתה אתמול בבית. ככה, לכמה שעות...
שונאת אותה.
אני לא יכולה להתמודד עם העלבון הזה. עם האינטרסנטיות הזו, זאת אומרת.. כולנו אינטרסנטים, אבל לא כולנו נישאר לבד.
כי היא עושה רק מה שטוב לה ולא חושבת על דברים או אנשים אחרים. היא לא מבינה שאם היא תיתן קצת מעצמה היא תקבל הרבה יותר. לא מבינה שכל הגברים יפסיקו לרדוף אחריה יום אחד, כאשר יבינו איזה בן אדם עומד מולם... בן אדם שמפחד להישאר לבד, אבל לוקח הכל מובן מאליו.
אחותי...
המשפחה שלך, הדם שלך, האנשים שתמיד יהיו חלק ממך...
גם הם לא יהיו שם תמיד...
...כשתרצי לקבל את מה שהכי חסר לך בעולם.
אבל מה אני מדברת עליה....הרי הכל מדובר בי, לא? מה שאני מחליטה או משנה משפיע על הסביבה.
נכון ש99% ממה שקורה לנו לא תלוי בנו... זה נכון מאוד וחייבים לזכור זאת, אבל האחוז האחד והיחידי הזה הוא מה שאנחנו מחליטים לעשות בסופו של דבר. ורואים איך שזה משפיע על השאר. ההחלטה שלנו חשובה מאוד להמשך התהליך שנקרא החיים שלנו. וכן, זה רק אחוז אחד!
אחרי הטיולים שעברתי בשבועיים האלה גיליתי על עצמי עוד הרבה דברים.. טובים ורעים. ובעיקר איך להתמודד איתם. גיליתי גם שאנשים בהחלט אוהבים אותי, ואנשים כן לוקחים את התרומה שלי... זה עושה לי כלכך טוב... כשאני נזכרת איך שיניתי בן אדם שהיה לו רע. זה מדהים כמה כח יש לבן אדם. אחוז אחד ולא צריך יותר מזה.. תנו לסביבה לעכל את מה שנתתם לה. תנו לה להסתגל ולהבין. לא הכל קורה כלכך מהר.
אנשים רואים את הדברים כמאוד מסובכים או מאוד שטחיים...
קחו את הכל כמו שהוא, בלי סיבוכים, בלי רמזים... פשוט כמו שזה. העולם לא מסובך כמו שנראה לנו... אנחנו עושים אותו כזה. כמו קשר אחד גדול ומסובך שאף אחד לא מצליח לשחרר. דברים לא קורים כלכך מהר, כמו שכבר שאמרתי. אנחנו צריכים לעבור שלבים כדי להגיע למקום שאנו שואפים לו, וכשגענו לשם, נשאף ליותר... כי אין סוף לחלומות.. ואי אפשר לדעת הכל.
ברגע שתדע דבר אחד, יצוצו שאלות נוספות :]
אלה החיים.
הלו, תודה... פשוט כי כתיבה מרגיעה אותי....