הגלות הופכת להיות מושג מרכזי במערכת.
הזרות נמצאת בכל מקום למעשה,
כי שם, אני זרה בתוך עולם פרובנציאלי, ומנוכר מחד.
ומאידך, מזמין ומפתה, ויודע גם להעניק את החום ברגעים הכנים.
וכאן, אני בתחושה של מיצוי, של מיאוס,
של רדיפה אחרי הכלום הגדול הזה, בחוסר מעש וחוסר תשוקה.
ובאמירה אמיתית שזה לא המקום שלי.
אז החזרה מכוונת אצלי מחדש את המונח "סליז"
ומסדרת לי את סדרי העולם במבנה הנכון
של רגשות, אל מול סקס,
של רוע וטוב
של מוזר ונורמטיבי.
של נכון, ושקרי.
או לפחות מגדירה מי שאנשים שנשארו שלי, בתוך קבוצת אנשים שויתרנו אחד על השני בהדדיות גלויה.
נסיעה קצרה באוטו, או שיחת טלפון מראה מה פני הדברים.
וזה בסדר, בלי רגשות רעים.
או סתם, לא להענות להצעה שהיא כן מפתה
לבלות את הלילה במקום הכן או לא נכון
כי זה לא נראה לי ראוי.
שתחושת הגועל תלווה אותי אחר כך בהמשך חיי החדשים,
והחיפוש אחרי רגש אמיתי וכנה בתוך מערבולות של סתמיות,
הוא אותו רצון גם פה וגם שם.
ובשניהם אני מחפשת את האחד שאני לא מוכנה להתפשר עליו.
אז לראות שלא לחלוטין התנתקתי והבסיס שלי הוא כאן.
ואולי זה כן בסדר בעצם.
ואני מקווה כבר לחזור כי אני מתגעגעת לגלות,
ולקור, ולאפשרויות הכמעט בלתי מוגבלות.
ולילות מלאי רעלים למיניהם בלי חששות.
כי בגלות אני האדון הבלעדי לעצמי.
ואגב, הבלוג חוגג 4 שנות קיום.
ואני מסמנת 4 שנות כתיבת מפורסמת, מצוטטת ומופרזת.
שמזכירה לי מי הייתי ברגעים שאני מעדיפה להדחיק.
מזל טוב.