הבלוג שלי ואני...

עוד אכזבה אחת לשק האכזבות.

נדמה כמעט שאכפת למישהו.

פעם, כשהשק עוד היה ריק, כל אכזבה לוותה בנפילה כואבת, רעש וצלצולים.

היום, כשהשק כבר מלא, קשה להבחין בכלל בהתווספותה של אכזבה נוספת,

זה הרי לא באמת משנה דבר.

עוד אחת, פחות אחת.

כולנו מאוכזבים.

חזרתי מן הכפור,

להוכיח שחיי השתנו,

והיד לא מרפה, והגעגוע לא מפסיק.

והכמיהה לשינוי כמו הבריחה דלת האמצעים

מתישים את הנפש,

רווית כעסים, עייפה מלהוכיח.

החומר אמור לפצות על החסר,

אבל החומר הופך את העניין למוחשי, ורגשי, ומעמיס.

האחריות על כתפיי כבדה,

ואני לא יכולה להניח את המטען בצד ולנוח.

אני לא יכולה לנוח.

אני לא יכולה.

"מה זה חופש בכלל, אם לא נצחון האדם על עצמו?!"