הבלוג שלי ואני...

נוסעת,

כשהנוף משתנה, ומתחילים לרצד לי מול העיניים

הרים, צהובים, חומים,

הנוף המוכר, טבעי ונכון.

המדבר הזה..

כמו שהיה כבר שם כבר שנים, כמו שהיה לי תמיד,

עכשיו אני מבחינה בו,

אחרי שהלא הערכתי נכון במשך רוב הזמן..

ככל שהנסיעה מתמקדמת, והשינה נחלשת,

מתחילים לצוף הרגשות המעורבים.

זרות,

טון הדיבור השתנה, גם אוצר המילים.

אותה גברת בשינוי אדרת,

שקר.

אני לא אותו אדם שהיה שם לפני שנה,

נטע זר,

זה לא המקום שלי, והוא אף פעם לא היה.

האנשים, שמעייף אותי לשחק את המשחק שלהם,

וההתנשאות, שנמאס לי כבר לשדר,

את הרי טובה יותר מכל זה.

כן?!

אז איפה זה בכל רגעי השתיקה בחיים החדשים שלי?

הרצון לדייק במילים?

כוסאמק! אם אני טובה מדיי כאן. ולא טובה מספיק שם..

אז איפה זה מדויק?!

אני נשמעת כמותן, ומדברת כמותן,

ונראית כמוכם,

אם האליטיזם המזדיין הזה, והנחיתות המדכאת.

כ"כ פרדוקסלי.

כ"כ מעייף.

וזאת הייתה אמורה להיות חופשה...

"מה זה חופש בכלל, אם לא נצחון האדם על עצמו?!"