הבלוג שלי ואני...

מתערבבות לי בראש,

אלפי יחידות מידע,

פיסות קטנות של רגשות, ומילים, ותמונות.

רגעים של חיוכים, ומחשבות סתמות.

אני נחנקת,

ומרטיבה את הגרון עם קצת מים,

ובוהה באויר,

שנראה פתאום מלא כמיהה,

כאילו נכנסה לחדר איזו רוח פרצים, רוח חדשה, נשמה תועה.

אוי, רומנים עם רוחות זה כבר מעל ליכולתי,

אני מרגישה צער,

על כל מילה שהחטאתי, על כל מילה שלא נאמרה בטון, בהקשר, בסמנטיקה הנכונה,

על כל מילה שלא נאמרה,

על כל מילה שלא נכתבה,

שלא נקראה,

שלא, שלא..

פתאום התמונות מסתדרות,

כמו הארה אדירת ממדים שאני ממש מרגישה אותה פיזית.

אני מסתכלת על כל יחידות המידע ומלקטת מהם תמונה שלמה,

פיסות חיים,

הופכת לחיים שלמים.

סדר, סדר, סדר.

מילים שנאמרו חוזרות לקונטקסט מקורי שלהן, מילים שנשכחו חזרו.

פיקחון.

שלווה..?!