הבלוג שלי ואני...

אותה הריקנות שציפיתי לה,

הכלום האינוספי הזה,

חוסר היכולת, חוסר התקשורת,

אימפוטנציה רגשית.

אין מילים בפי,

השפתיים רועדות,

העניים דומעות,

רגשות שקטים בעוצמה מתפרצת,

דעתי לא נחה,

ביקשתי לי קצת שקט, וקיבלתי את ההיפך הגמור,

אני לא יודעת מה לעשות,

וכל שאני מבקשת הוא להיעלם מן העולם לזמן מה,

להסתכל מן הצד, רואה ובלתי נראית,

לבחון את הדברים,

לגבש מחדשי את תפיסותיי,

לפרק הכל ולבנות שוב,

הפעם טוב יותר.

לראות את המציאות מעבר למסננת הלא מאוזנת שנוצרה כמובנת מאליה,

לומר את המילה הנכונה,

אני לא מצליחה להבין מה הולך סביבי.