הבלוג שלי ואני...

אנחנו דורכים במקום? היא מפנה את השאלה חצי לעצמה, חצי לחלל האויר.

כאילו, כבר כמה שנים. וכלום, כלום לא זז. לא מתוך מצב קיומי משתרך, לא מתוך אימפוטנציה, זה סתם כי אנחנו דורכים במקום.

אתה לא מרגיש ככה? היא מלטפת את פניו ברכות.

הרי היינו שם, כבר כשהיינו אנו. היינו שם כבר שלמדנו מתי היותנו, כל אחד בעיניינו עושה לביתו, למען העם, כאילו יש איזה עם שזקוק לישועה, כאילו מאיתנו תבוא הישועה.

וזה לא שלא קרה שם דבר, זה לא שקפאנו במקום, שלא צמחנו, שלא התפתחנו במישורים אחרים, אתה מבין, הרי אני אדם אחר, הרי אתה אדם אחר, זרים זה לזה כמעט, אבל באותה נקודה, אתה לא מרגיש כמוני, מתוק?

אתה לא מרגיש ש..שאפשר להגיד בחצי זלזול שמצאנו את יעודנו, אתה בשלך ואני בשלי, כמו שתי נקודות ששולחות חצים אבל תקועות במקום. וגם בעצמנו,אנחנו כבר שנים, חגים במעגל הזה, לרגע נוגעים, לרגע מתקרבים, מתנקתים, לרגע משתאים, במין מבט נוגה שיודע שיכול היה להיות אחרת, שאולי בגילגול אחר, ושוב יוצאים לדרך, תקועים במקום.

טוב לנו, אני חושבת שטוב לנו, אני חושבת שאם לוקחים את כל התפיסה הקצת יומרנית והקצת מערביסטית הזאת ושמים אותה בתוך חומר משמר, אבל לרגע מניחים בצד, אז אפשר להרגיש שאנחנו בסדר בכל מובן שהוא. כי אנחנו בריאים, ומוכשרים, ואוהבים, ואהובים, ויפים, ומאושרים, ומצליחים. אבל, אנחנו דורכים במקום, כי אנחנו תקועים בתוך סיטואציה של חצי עשור לאחור, ובתוך הלך רוח שהמצאנו אותו כשלא בראנו בכלל את עצמנו החדשים. ומי בכלל יכול להכריז בכזאת יומרה שהוא מצא את הייעוד שלנו בגיל עשרים? או שלושים? או בכלל בחיים האלה? ומי בכלל יכול להבטיח שהיית או שאתה עדיין אהבת חיי? ואיך בכלל אפשר להניח שהכרנו, שאנחנו מכירים?

יקירי, היא נאנחת ובתנועה מהירה מזדקפת, מתנתקת בחדות מנקודות ההשקה בניהם. ובוהה בו לרגע במין מבט מהורהר, מתוסכל.

אחרי חודשים של גלות, יש מה לגיד, או שלא.

אין צורך פתאום, ואולי זה הטוב ביותר שהיה אי פעם.