הבלוג שלי ואני...

חוזרת לניכר,

אחרי ימי חופש ועבר,

ממשיכה בחיים החדשים כאילו לא הייתי מישהי אחרת.

מתניעה את המערכות

ופועלת כמו על אוטומט,

אורזת תיק, אותם בגדים,

אוטובוסים, דאגות.

וכמו באורח פלא,

תמיד מרגישה שחסר לי "רק עוד יום אחד של חופש"

להשלים את מה שלא הספקתי לעשות.

כאילו לא היו אלה עשרה ימים יותר מדיי,

של בטלה ומנוחה,

לגוף ולנפש.

הרפתקאות חדשות, סיוטים ורגעי אושר מפתיעים.

מי יודע,

אולי אלו הימים שישנו את חיי לעד.

אז נתראה.

אתם ריאליים.

זאת בדיוק הבעיה,

הייתם ריאליים שאמרתם שאני לא מספיק טובה.

הייתם ריאליים שאמרתם שאני לא אצליח.

הייתם ריאליים שגרמתם לי לותר על כל דבר שהוא מעל הבינוני.

הייתם ריאליים שסגרתם אותי בתוך הבועה הנוראית הזאת.

אז הנה אני, לא מצליחה, לא מספיק טובה, בינונית, מיוסרת, מנפצת את הבועה ומרגישה נורא.

ואתם צודקים, אני לא אצליח.

כי יש אחוז אחד של אנשים שמצליחים.

ואני לא מהחומר שלהם.

כי בהם האמינו.

להם אמרו שהם יצליחו.

ולי לא.

למה זה טוב כל החלומות האלה?!

"התקוות של היום הן הכשלונות של מחר..

אבל, יום אחד, אני אהיה מאושר.."

שקר, שקר.