אני מוזרה (?)

אף פעם לא הרגשתי את הפחד הזה.

זה פחד שונה, פחד מוכר אבל לא באותה עוצמה.

ואם מדי לילה, ממש לפני השינה, שהוא מחבק אותי ועוטף אותי הוא חושב מה היה קורה לו היתה זו הקודמת.

אם הקשר איתה היה צולח. הוא לא ידע להגיד לי אם זאת היתה אהבה. ושהוא הצהיר את אהבתו אליי, תמיד גמגם כששאלתי אותו אם אני הראשונה.

נכון. גם לו היה קודם, אבל אני הייתי בטוחה שאהבתי אותו והייתי בטוחה שזה עבר. כרגע בהווה אני אוהבת אותו והמחשבה שהוא רואה אותה, שאולי הוא חושב עליה - מטריפה אותי.

תמיד היה בי את השיגעון הזה שהוא לא מרגיש ואוהב אותי כמו שאני מרגישה ואוהבת אותו. במיוחד לאחרונה שבישר לי כי בעקבות המאורע האחרון שהייתי לצידו בכל רגע אהבתו אליי הוכפלה.

זה שימח אותי, אבל יותר פגע בי. אני לא יכולה לשנות את הרגשות שלי כלפיו כי הם כבר מעל ומעבר, אבל אם רק עכשיו אחרי תקופה ארוכה הוכפלה האהבה סימן שלפני היא היתה לא מעטה אבל גם לא גדולה כלל.

נמאס לי לפחד מהפחד הזה שאף אחד אף פעם לא יעניק לי ויאהב אותי כמו שאני יעניק לו ויאהב אותו. תמיד אני ארגיש שאני נותנת יותר ומקבלת פחות.

בבקשה, אלוקים, תשכיח ממני את הקנאה, את המחשבה ואת כל מה שעלול להרוס אותי ואת הקשר הזה שעושה לי כל כך טוב.

אל תשכח ששערי דמעה פורצים הכל ושאתה תעשה למעני רק מה שטוב לי. ואני לא אשכח שבסופו של דבר, כל מה שאתה עושה הוא לטובה וכך צריך להיות. בדיוק כפי שהבאת לי את עידו שהראה לי שדן לא היה חצי אהבה לעומתו.