אני מאד אוהב גאווה. אני חושב שיש יופי בביטחון עצמי וביהירות. ולעתים, יש גם גאווה צודקת ונכונה. יש תחושה שהגאווה של ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים לא היתה שייכת לאותה גאווה נכונה. מה סוד אותה גאווה לא נכונה, וכיצד מלחמת יום כיפור קשורה אליה?

משה דיין התגאה בצה"ל במיוחד. אבל למרבה הצער, צה"ל הוא רק צבא. וצבא הוא רק גוף שנלחם ב"אחרים". דיין התגאה בעצם בעליונות של העם היהודי על ה"אחרים". דיין שמח שכשמתעמתים בנו הערבים, היד שלנו תמיד על העליונה. זאת גאווה קצת מטופשת.

האמת היא שבן אדם, ובפרט העם היהודי, צריך להרגיש גאווה על מה שהוא, ולא על מה שהוא לעומת ה"אחרים". הוא צריך לשאוף להיות מושלם, להיות כולו טוב, ולא לשאוף רק להיות יותר טוב מ"אחרים". הוא צריך לשאוף להיות יותר טוב מכל רעיון של "אחר" ולא רק מ"אחרים" ממשיים.

לאחר מלחמת ששת הימים היינו שיכורים מהניצחון. התענגנו על ש"החזרנו" להם, לכל הגויים. שמחנו על כך שהנה העם היהודי, לאחר האסון שפקד אותו, הקים מדינה טובה ככל המדינות, ואפילו טובה יותר מכמה מדינות. בסדר, היינו צעירים וטיפשים. אבל חשוב שנבין היכן בדיוק הטיפשות בשמחה הזאת, ובגאווה הזאת.

העולם בנוי ככה שמדינת ישראל לא יכולה ולא צריכה להיות מדינה ככל שאר המדינות. ישראל היא מדינה שצריכה להוביל את האנושות. היא לא צריכה להתענג בכלל מכך שה"אחרים" הפסידו, אלא לשמוח רק על כך שה"טוב" ניצח. לאחר מלחמת ששת הימים נפתח בפנינו מרחב אדיר של אפשרויות (שטרם נסגר כולו), אותו היינו צריכים לנצל בשביל לבנות ולהשלים לתקן את כל הפגמים שבנו. במקום זאת ראינו את עצמנו כ"יותר טובים" ותו לא.

בגלל שהיינו באותו הלך רוח, קיבלנו את מלחמת יום כיפור. הערבים לא רצו לנצח, אלא רצו לגרום לנו כאב. בשביל לנצח אותם באמת צריך להיות חזקים לגמרי ומושלמים. אם היינו משכילים להבין זאת, לא היתה מלחמה.

וכמובן, אסור לשכוח שכשאנחנו גאים, אנחנו צריכים לשים את האל במרכז ולא את עצמנו.