לשפוך טיפה של אור לתוך החור החשוך הזה.

רציתי לכתוב כאן, תקופת ההתכערות תמה לכבוד חודש חדש ולשים תמונה שלי מחוייכת אבל זה לא יהיה מאה אחוז אני,

אז וויתרתי.

יש 2 אנשים שמטרידים את המחשבות שלי בזמן האחרון את שניהים אני אוהבת וגם קצת שונאת, אני לא משווה ביניהם

אני חושבת על שניהם וניהיית עצובה בתוך ים של תקוות שמעלות בי חיוך קטן- אבל זאת רק אני בבועה שלי. שישר דואגים לנפץ.

עם הראשון, ה"מהותי" יותר [אני לא בטוחה] יוצא לי להיות באינטרקציה לעיתים תכופות,

אתה יכול לעלות לי חיוך בבוקר וגם לגרום לי ללכת לישון מאושרת, ואתה רק עושה ההפך.

אני יודעת שזה לא יכול להיות בנינו, ואתה יותר ריאלי ממני ואתה חותך דברים שלא יצא מהם כלום, במקום להיות גאה בך על זה שזה דבר שאני אפעם לא מצליחה [לחתוך מה שלא טוב לי.] אני לא, כי זה בא על חשבוני, אולי זה אנוכי, אבל באמת רע לי ככה ואולי היה לי יותר טוב עם הרע של מקודם.

ותוך כדי כתיבת שורות אלה אני חושבת, אז מה אני מצפה שיקרה, "שנחזור למקודם"

ואני יודעת שאי אפשר. ופשוט בא לי לבכות.שאהבה זה כזה דבר מסובך. ואולי אני סתם הורסת לעצמי.

אני כועסת על עצמי שלא הבנתי שהנשיקה הזאת היא אחרונה. ולא נתתי את כל כולי, בעצם החתול שלי ברח.

[ואז החזרתי אותו]

Everything's gonna be alright