אז מכירים את זה שאתם מחזיקים בלוג סתם ואין לכם על מה לכתוב באמת?
אז זה בערך המצב.
ז"א, זה לא שאין מה לכתוב, זה פשוט שאין סבלנות לכתוב את זה פה...
הבלוג הזה קיים 5 שנים וקצת, ובשנה האחרונה הוא נראה כמו הפרצוף שלי.
אין מה לעשות, ישראבלוג תמיד יישאר מחוז הנעורים. בעיקר מרדניים כאלה, שצובעים את השיער ועושים פירסינגים.
אבל הי, גם אני הייתי כזאת תקופה, והיה כיף לא נורמאלי.
גם לי היה שיער סצנה ורוד והרבה פירסינגים, והייתי מסתובבת עם חברים דומים בלמעלה של הסנטר בתל אביב וכו וכו.
אבל לכל תקופה יש את האנשים שלה. (חוץ מאלה שנתקעים איפשהו בדרך אבל לא נדבר עליהם), והתקופה שלי עברה פרחה לה.
כמובן שאני מאוד מחזיקה מאלה שמצליחים לתפעל חיים ובלוג באותו הזמן (וכשאני אומרת "כאלה" אני מתכוונת כמובן לאלה שעברו את גיל 19).
אבל החיים משאירים אותי עסוקה מדי כרגע, ז"א, הצבא. אז כמה כבר כוח יש לתפעל בלוג כשאתה בבית פעם בשבועיים?
אז די, נגמר. שוברים את הכלים ולא משחקים.
אני חושבת שהגיע הזמן שלי לפרוש מפה, באמת.
עם כל ה"חבל" ו"אבל". באמת שאני מתה על המקום הזה, אבל הוא צובר חלודה ואבק, לא נעים.
אז לכל מי שעדיין קורא פה (אם בכלל), ולכל מי שקרא ויוצא לו להיתקל...
אני הייתי עדן, היו לי אלפי כינויים, שיער בערך בכל הצבעים, עדשות צבע, פירסינג, הרבה תמונות מלמעלה, הרבה סצנה.
ישראבלוג היה המקום הראשון שלי להתבטא. דפוקה, מזוייפת, אמיתית צבעונית, כשרונית וחלולה.
והגיע הזמן לומר שלום.
אז שלום :)
למזכרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blackbird
