עמדתי שם..אחרי השיחה השביעית בערך השבוע שהייתה אמורה להכניס בהם מוטיבציה או איזה ג'וק קטן לראש שיעורר אותם לזה שמשהו מתפקשש לנו בין הידיים.
אז עמדתי שם..מחפשת את עצמי..מנסה למצוא במה להעסיק את עצמי כדי שזה לא יעלה שוב-
לשוא.
זה בא,בגל הכי חזק השבוע,החודש. ושבר אותי..
ניפץ לרסיסים הכי קטנים והעיף אותם לכל עבר.
כ"כ כעסתי עליהם.
על החוסר הבנה, על החוסר אכפתיות
על הצעקות
על השיחות המטומטמות
ונמאס לי
והתייאשתי
ורציתי לוותר
על המחנ"ק
על שנה הבאה- הדרכה רישגוד..מה זה לא יהיה
הכל
הרגשתי את עצמי נמחצת מכל כיוון ואין אף אחד שמוכן להקשיב
התחושה הזאת עוד קיימת
ואם יש משהו שישנה אותה שיגיע, אחרת אני לא יודעת..
עוד ארבעה ימים מחנ"ק וההרגשה לגבי הכל רק נהיית גרועה יותר..
מנופצת.מאוכזבת.כועסת.שבוזה.
ריקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
