אני פייטרית. לוחמת.
לא מוותרת. לא מוותרת על החיים ולא מוותרת על הצדק.
הפסקתי לעשן ב 12.5 סיגריות. עוד פחות מ10 ימים זה חודש.
אני מעשנת מגיל 13.
גראס הפסקתי כבר לפני..
בתקופת הזמן הזאת החיים נהיו לי הרבה יותר קשים.
קשה לי. קשה לי להתמודד עם המציאות יום יום. קשה לי להסתכל על עצמי.
קשה לי לקבל את עצמי.
אני מצד אחד אוהבת ומצד שני שונאת.
אני אוהבת את רוח הלחימה שיש בי. אני אוהבת את הכוח שיש בי לא לוותר.
הפלאשבקים פוקדים אותי יום יום.
תחושת הרדיפה לא עוזבת אותי.
אני מתחמקת מלהסתכל על עצמי כי ברגע שאני רואה את עצמי בין אם במראה
ובין אם את רגליי או ידיי אני בשניה חוזרת במחשבה לחדר שלך.
למיטה שלך.
רואה אותך מעליי.
לא מבינה מה קורה מסביבי בכלל.
מה ילדה בת 13 מבינה?
מאז התבגרתי. עברתי. למדתי לאהוב למדתי לשנוא. למדתי מה זו אהבה
אמיתית.
הבנתי מה אותו יום קרה.
אתה לקחת לי את זכות הבחירה. אתה לקחת לי את הבחירה עם מי לשכב בפעם
הראשונה.
אני באמת שונאת אותך על זה.
אני לא יודעת איך להשתחרר מהשנאה הזאת.
אני מטפלת בעצמי. נכנסת לטיפול חדש ביום חמישי.
אני רוצה לעבור את התקופה הזאת כבר ולהתמודד מולך.
לעמוד מולך בלי פחד ובלי בושה להסתכל לך בלבן של העיניים ולהגיד לך שאתה
אנסת לי את הנשמה.
מה שעובר עליי היום יותר נורא מאותו היום.
באותו היום, שפקדת עליי – שכבי.
ואני ילדה מפוחדת. לא יודעת לאן אני בכלל נכנסת.
בלי לדבר הרבה.
אני זוכרת שאפילו לא גילחתי את עצמי.
לא התחלתי באותה תקופה כי לא תיארתי לעצמי שזה יקרה.
אני זוכרת שדמיינתי את הפעם הראשונה שלי אחרת.
עם מישהו שאוהב אותי.
בכל השנים שעברו יצא לי לחשוב על זה הרבה.
מה היה קורה אם..
מה היה קורה אם לא היית חולה נפש. אם לא היית ילד מניאק. אם לא היית.
תמיד רציתי גבר שאני אאמין בו. גבר שאסמוך עליו.
לא רוצה סצנה מהסרטים של "הפעם הראשונה של הבחורה"
רוצה את זה אמיתי וחי. רוצה את זה כואב בהתחלה אבל כאב של התחלה. כאב
של אמונה.
לא כאב של חוסר רצון. לא רוצה אותך.
המוח שלי כבר לא יכול להדחיק את המקרה.
כל כך הרבה שנים שלא חשבתי על כל זה.
ופתאום, באמצע היום אני יכולה לדמיין את החדר שלך, החלון שאליו הסטתי
את המבט בשלב כלשהו כי כבר לא יכלתי לראות את פניך.
השבוע התחלתי לקחת נוגדי דיכאון וחרדה. זה עוזר קצת. ממש קצת. אני
נלחמת בך יום יום.
נלחמת בך במחשבה שלי. מנסה להעלים אותך מהחיים שלי.
אתמול בלילה ישבתי עם הבן זוג הנוכחי שלי בים. היה כיף מאוד עד שבדרך
חזרה הביתה התחיל לי התקף חרדה קטן. כשחזרנו הביתה אמרתי לו שאני כבר מתה להתחיל
ולסיים את הטיפול הזה רק כדי שאוכל להתמודד מולך.
לפתוח ערעור על התיק שפתחתי וביקשתי לסגור.
אמרתי לו שאני מקווה שאתה נשוי ושאישתך לא יודעת על המקרה.
בא לי להפוך לך את החיים כמו שהם נהפכים לי עכשיו.
בא לי שאמא שלך תבכה כמו שאמא שלי בוכה.
בא לי שחברה שלך או אשתך יגידו לך שאתה מגעיל אותן כמו שאני מגעילה את
עצמי.
בא לי שכל הדברים הרעים שאני חושבת על עצמי יעברו אליך.
כי זה לא מגיע לי.
אני לא בן אדם רע.
אני באמת מאמינה שבתוכי קיים טוב!
למרות המחשבות הרעות שפוקדות אותי, שאומרות לי שאני לא שווה, שאני זונה,
שאני מגעילה ושאף אחד לא יאהב אותי.
למרות כל זה, יש לי אהוב. יש לי מישהו שתומך בי ואוהב אותי. מישהו
שגורם לי להרגיש אהבה.
מישהו שגורם לי להרגיש שאני באמת שווה משהו בעולם הזה.
מישהו שנותן לי חום וביטחון.
אבל לפעמים, בשקט בשקט אתה מתגנב לי לראש, כמו צל, אוכל את האור
שקובקוב מאיר בתוכי.
אבל אני עוד אעמוד מולך.
אני עוד אסתכל עליך בלי בושה.
אני אמצא את הביטחון שהיה בי. אני אמצא את האומץ לעמוד מולך ומול כל
העולם.
כי כרגע אני כמו עכברון קטן ופחדן.
כמו סוס שנבהל ודוהר ובורח.
אני עדיין לא 100 אחוז בן אדם.
אבל עוד אהיה.
אחזור לעמוד בגב זקוף, אחזור לחייך לחבריי ולמשפחתי ולא יכאב לי כלום.
לא הנשמה ולא הגוף
עוד אחזור. אתם תראו..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
