חבר כתב פוסט בבלוג שלו, והפיץ אותו בפייסבוק. עוד לפני שהספקתי לשאול אותו אם הוא מרגיש בנח שכל העולם יציץ אל תוך עולמו הפנימי-

הוא כתב שהוא לא מפחד מביקורת, והוא עושה מה שהוא רואה לנכון.

יש בנינו מן קשר מיוחד כזה, שלא משנה כמה אלפיי קילומטרים יפרידו בניינו, אני אדע לשים את האצבע על הרגש הנכון. מנגנים על אותם מיתרים.

מצד שני אותם אלפי קילומטרים עשו כמובן גם ההפך לחברות שלנו, או שיותר חיזקו את המרחק.

איך בכלל הולך הזיווג, בחורה דתיה עם משפחה והומו מוצהר בתל אביב של שנות האלפיים? 

היה יכול ללכת יופי-טופי, אם לא הייתי כל כך מרוכזת בעצמי, ומרוכזת בלא כלום, שמוביל לשום דבר.

ייתכן שזו הלקאה עצמית. אחת מיני רבות.

הרי, בעצמו הוא הוא אמר:

"אין מה לעשות,

אנחנו מוגבלים,

כל אחד בדרכו".

אבל אני יודעת להריח ייאוש כשאני נתקלת בו. ואני אומרת לכם, שהוא מיואש. מאנשים.

ואין בכוחי לעזור לו. אולי אם...

אולי בגלגול אחר.

(ואני בכלל רציתי לעדכן,

3 קילו פחות)