היתה לי התבגרות טובה, יפה, מאתגרת.

היום אני יכולה לומר זאת בדיעבד. אז לא הערכתי את אותם רגעים של חסד, של צחוק, של שמחת נעורים, של חדוות המרד.

היום, זה לא אותם חיים.

אני כבר לא ילדה, אני בת 26, אני אמא, אני רעיה, אני עוד רגע מפלסת את דרכי למשרד החינוך, להיות מורה מן המניין.

ואני נזכרת באותה נערה שאהבה כל כך לשהות פה, לפרוק את הלב, להעלות על כתב את עלילותיי, כאשר האפשרות שאני אתפס "על חם", בקרב מכריי גדול, ומאיים על חיי החברה שלי.

אני מתגעגעת לזה.

להיות קצת ילדה,

להדליק עוד סיגריה, 

להשאר עוד לילה אחד ערה עד ארבע לפנות בוקר,

אולי לקחת גם איזה שאכטה,

או לשבת עם החברות ובקבוק וודקה רד בול.

אל מול הגעגוע נצבת המציאות. היא לא פחות יפה, אבל היא תובענית, היא דורשת, היא גוזלת ממני את מעט הכוחות שנשארים בי אחרי השעה שמונה בערב. יש לי ילדה, שהיא עולם ומלואו.

יש לי בעל, שכמוהו אני מאחלת לכל אחת,

לא משעמם לי ולו לרגע, ואין לי רגעים של שממון ובטלה...ובכל זאת אני קצת מתגעגעת, להיות שוב פעם בת 18 שמונה עשרה, ולטעום את העולם בפעם הראשונה.