איפשהו בעולם קיים לב...שכל מה שהוא צריך זה אותך.

אני עייפה...תשושה לחלוטין

לא מרוכזת, חושבת רק על דבר אחד...(שמתחלק ל-3)

מזמן לא הקשבתי בשיעור...מזמן לא ישנתי לא נחתי לרגע...

אני לא מוצאת את הזמן...(או שאולי אני לא רוצה למצוא את הזמן...אולי אני ממלאת את הלו"ז שלי כדי שאני לא אחשוב על כל מה שאני מדחיקה?)

אני חושבת שהתאהבתי. קשות. בשלוש.או שלא. לא יודעת.

יש לי את אותה הרגשה שיש לי כשאני אוהבת...אני פשוט לא יודעת אל מי הרגש מכוון.

"למה את בוכה?" "אני מאוהבת" "זאת לא סיבה לבכות, זה טוב!" "לא זה לא אצלי זה לא"

אני לא מצליחה להיפטר מהתחושה שעופפת אותי.

אני מפחדת שהעייפות תכריע, תפיל אותי ושאולי לא יהיה כאן מישהו לתפוס אותי ולגרום לי לחייך. שוב.

היום התחלתי לראות כל כך הרבה דברים שעד עכשיו רציתי להיות עיוורת לגביהם, לא רציתי לחשוב על זה, הדחקתי את זה.

פתאום הכל ברור לי מול העינים. ואני יודעת שזאת לא רק אני שרואה את זה.

כל כך נמאס לי מהכל.

אני צריכה חופש. לא עיניין של לימודים חופש לעשות משהו סתם לכיף. לא ללמוד להתנדב ולרוץ ממקום למקום...

אני רוצה לצאת לבלות לרקוד ולצחוק.

יום שישי אני רוצה לצאת השאלה כאן...היא עם מי? ואם יהיה לי מספיק כוח להרים את עצמי ולגרום לעצמי לרקוד?

יש כל כך הרבה דברים שני רוצה לעשות ואני לא עושה.

מהפחד. מהפחד הזה שלא נותן לי לעשות כלום שמשתק אותי.

כבר אין לי כוח.

הפוסט מדכא.

אני לא אמחק אותו.

אולי בעוד הרבה זמן...אני אבין את עצמי.

אדע מה אני רוצה. עד אז...

ביי

פשפשית.